סגן הראל שרם ז"ל

אלבום תמונות

הדברים נאמרו האזכרת יום השלושים לנפילתו של הראל הי"ד

כבוד אלוף הפיקוד, ראש העיר, כבוד הרבנים, החברים, המשפחה הנכבדה והיקרה.
במזמור כ"ג בספר תהילים מתאר דוד המלך את סיפור חייו, למן חייו השלווים בהיותו רועה את צאן אביו ועד עלותו להנהגת האומה ולהיות מלך על עם ישראל. "מזמור לדוד ה' רעי לא אחסר...". זוכר אני, אומר דוד המלך, את הימים שהייתי בשלווה ובהשקט כשה, ואתה, רבונו של עולם, הנהגתני כרועה. באותם הימים לא חסרתי מאומה, שם במרעה הייתי עובד ה' ללא הפרעות ומעכבים חיצוניים ושם ישבתי "בנאות דשא, על מי מנוחות".
אולם "מאת ה' היתה זאת", שתפקידי הוא לא רק לעבוד את ה' כאדם פרטי, ולהגיע להשלמתי הרוחנית בהתבודדות מבני אדם, תפקידי הוא להנהיג את עם ישראל. אותה נפש שקטה ושאננה יוצאת ממסגרתה כאותו אדם שובב ופראי. בכדי להנהיג את עם ישראל לא מספיקה התמימות שהיתה עמדי בהיותי רועה צאן, וצריך אני לפתח בעצמי נפש היודעת לעמוד בהנהגת האומה ובקשרי מלחמה, "נפשי ישובב".
בהיותי מנהיג את האומה, ממשיך דוד המלך, נאלצתי לא פעם לעסוק במלחמות. הכניסה לגיא הצלמות של המלחמה היא מסוכנת מאוד. הסכנות הן כבדות ביותר, הן הסכנות הגופניות, אך לא פחות מזה הסכנות המוסריות שמולידה המלחמה. המלחמה עם כל נוראותיה, במיוחד בימים ההם, בהם עמד הלוחם מול אויבו, יכולה להשחית את הנפש במידת האכזריות, באטימות הלב ובאיבוד כל מוסר. בצבאות העולם, בקרב חיילים המנותקים ממשפחותיהם תמצא ריבוי זימה, נבולי פה, זלזול ברכוש ואכזריות שבהכרח מולידה המלחמה. אך דוד המלך אומר "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע". גם כאשר נאלץ אני לעסוק במלחמה בעומק החושך אני בוחר בטוב וסר מן הרע, אני איני ירא מירידה מוסרית, מאיבוד כל יושר וחמלה, מאיבוד כל עדינות נפש, מדוע? כי גם בגיא צלמות "אתה עמדי", באותה שעה שאני צריך להסתער על אויבי עם רצח בעיניים ואני נמצא בעומק המלחמה המשחיתה - "אתה עמדי". אני אחוז כולי בצלם אלוקים, בטוב ה', וזה מה שנותן לי את היכולת לנצח במלחמה.
הראל הי"ד בתקופת היותו יושב בנאות דשא ומנוהל על מי מנוחות, בהיותו שתול בבית ה', היה שוקד ברצינות גמורה, בהתמדה ובדבקות אין קץ יומם וליל על התורה, תורה שכוללת את הפן האישי והפרטי ותורה שכוללת את הפן הלאומי הכלל ישראלי. מתוך בירורי אמונה עמוקים, תורתו של הראל תובעת ממנו את תפקידי הדור, דור של תחיה, דור שעסוק בביסוס קיומה של מצות ישוב ארץ ישראל, שהיא הבסיס והשורש לכל המצוות כולן.
הראל לא רצה להיות "עוד" קצין דתי, הוא רצה לצד המקצועיות, היסודיות, הדבקות במטרה, שבהן ניחן גם בהיותו שוקד על התורה, להיות קצין מחנך. לא לבה"ד 1 פנה, לעסוק בניירת, אלא לפלוגה לוחמת, שם יוכל להטביע בלב פקודיו את המקצועיות הרבה והיסודיות הרבה של הכרת כל בורג בטנק, אך לא פחות מזה את צדקת הדרך. כי כדי לנצח במלחמה לא מספיקה רק מקצועיות, צריך גם לדעת מתוך מה ולמה נלחמים, וצריך להכיר בערכו המיוחד של העם והארץ, רק מתוך אמונה גדולה ואיתנה, רק מתוך רוח גדולה, עם יכול לעמוד במשימותיו. הראל האמין בכל ליבו שאת תורה זו, שבירר בעמל בישיבה, הוא נתבע להוציא אל הפועל. הוא כקצין מחנך רצה להראות לפקודיו שלא מכח הדרגות משליטים משמעת ולא מכח הצעקות משיגים את המטרה המבוקשת, אלא מכח האמת הפנימית הטבועה בנפשו של הקצין המחנך.
גם בהיותו בעולם, שאין בו את הגנת בית המדרש ונעימותו, גם בהיותו בעולם שכולו התעסקות בגוף, בחול ובפלדה, בעולם שכל כולו עסוק בתקיפת אויב והריגתו, גם שם "לא אירא רע", לא פיזי ולא מוסרי, מפני שבית המדרש הלך איתו, מפני ש"ה' היה עמדו". הראל לא איבד כהוא זה את עדינותו, את טהרו, את ישרותו, את טוב ליבו וזכות נפשו, אותו חיוך ביישני לא מש מעל פניו גם בצבא, ואותה שאיפה להמשיך ולגדול בתורה ומתוך כך לבצע את משימותיו טוב יותר - המשיכה למלא את כל רצונו.
הרמב"ם מלמד אותנו בהלכות מלכים: "ומאחר שיכנס בקשרי מלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו, עובר בלא תעשה... ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצווארו".
כאן מפגיש אותנו הרמב"ם עם עולם רוחני גבוה מאוד. מלחמות ישראל לתקומת האומה אינן מתחשבות באינטרס האישי והפרטי של כל אחד! אנו נלחמים מלחמות ה' מפני שאומתנו היא אומה שנושאת שם ה' בעולם. עם ישראל עלה על במת ההסטוריה כדי לקרוא בקולו הגדול אורחות צדק ונתיבות משפט לעולם כולו, ומי שמצר ומציק לאומה הישראלית, פוגע בנשמת חייה של אומה זו. מלחמתנו היא לא רק מלחמה על עצם הקיום הפיזי, אלא על דרכנו המיוחדת בעולם. ולכן, על הלוחם בצבא ה', לא לשים על ליבו את אהוביו הפרטיים, מפני שלא רק למענם הוא עושה את המלחמה, אלא למען אידיאל עולמים של עם ישראל, "מרגע שיכנס בקשרי מלחמה" השיקולים הם כבר שיקולים כלליים והם לטובת האומה.
הראל! כך למדת בישיבה וכך הגשמת! שיקול המשימה לגביך היה השיקול המכריע, ואף על פי שידעת שיקיריך ואוהביך מצפים לך למסיבה בשבת בה היית אמור לצאת, לגביך השיקול הזה היה שיקול פרטי, כקצין היתה לך משימה - התייחסת אליה בכל הרצינות והיא דחתה כל שיקול פרטי אחר.
הראל! שמך מעיד עליך, הר-אל. רצונך העז לכבוש את ההר, לא להסתפק במידות קטנות, לא להסתפק בשאיפות נמוכות, אלא להעלות את רף המשימות ולעמוד בהן. המשימות, הן בתורה והן בצבא, משימות אל הן! משימות קודש!
הראל! היית שייך לסוג נשמות המופיעות בדור של גאולה, סוג נשמות שהרגשתן הפנימית בתוכן שלם היתה, היית ישר עם אל ועלית לאל כאשר היית, כדרכך, זקוף מלא קומתך בצריח.
תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.