סגן הראל שרם ז"ל

קורות חיים

המסע של הראל



בדצמבר 93, בנר שני של חנוכה, נהרג סג"מ הראל שרם מפגיעת טיל בלבנון. בני משפחה, חברים, ורעים לנשק מספרים על הקצין שאהב ספרים, סרטים מצויירים, דברי תורה, ואנשים



דבר באותו ערב חנוכה שקט לא רימז על העתיד להתרחש. כוח הצנחנים שסרק את הציר התקדם בבטחה אל סופו של השביל. ממעל, על אחת הגבעות הירוקות הצופות אל חיילי הכוח, ניצב לו טנק מרכבה - דומם, סורק את הנוף המסולע, בולש אחר מחבלים המבקשים לחצות את רצועת הביטחון בדרכם אל צפון הארץ.

תוך דקות עמדה להסתיים פתיחת הציר. בטנק כבר דמיינו אנשי צוות הטנק בחמדה את סעודת השבת. סגן-משנה הראל שרם נתן את הפקודה לצודד את צריח המרכבה ולרדת מעמדת התצפית. תוך שניות עמד הטנק לגלוש למטה, בדרכו אל מוצב שומריה, מהווה כוח אבטחה לסוף אותו השבוע.

ואז זה קרה. טיל סאגר שרק בשמי הערב והתנפץ בעוצמה בתחתית הטנק. המרכבה ספגה בהצלחה את הפיצוץ העז. אבל אז הגיח טיל שני, קטלני, ושיסף את צריח הטנק. הטען-קשר נפצע בידו. כשהתפוגג העשן והחיילים קראו לשווא בשמו של מפקדם, התברר להם כי הראל שרם - עלם חמודות, קצין מצטיין, ואיש תורה - שוב איננו איתם. הראל נהרג במקום. העלם שנולד 21 שנים קודם באותה שעת בין ערביים של ערב שבת, נאסף בדמדומים, זמן קצר לפני שנכנסה השבת; ממש בין קודש לבין חול, בין אור לבין חושך.



האם חזינו בסימנים המקדימים?



באותם ימים לא, אבל אחר נפילתו, כשהתחלנו לעקוב אחר הקואורדינטות שסימנו את ציר חייו, הבנו פתאום: בכל צומת דרכים שבו התלבט הראל ארוכות ונדרש להכריע, נפלה החלטה ברורה. לא שירות צבאי מקוצר, וגם לא שיעורי תורה חלקיים. הכל בשלמותו המלאה, כדרכו מאז ומתמיד - שירות קרבי מלא, בצד לימודים בישיבת ההסדר. מה שנראה עתה כתעתוע אכזרי של הגורל, כמו ההחלטה לפתוח את הציר המסוכן במקום המט"ק שלו, משתבץ עתה כמרכיב ברור בפאזל חייו של יקירנו. המהלך נראה עתה ברור מתמיד. התשובה לשאלה הקשה מדוע הלך מאתנו, נותרה בידי השוכן במרומים.



לידה טרם שקיעה



הראל הגיח לאוויר העולם בדיוק באותה שעה שבה הסתלק ממנו - לפני כניסת השבת. "הלידה באסותא", נזכרת אמו שלוה, "היתה שגרתית לחלוטין ואני זוכרת שנלחצתי כי נכנסתי לחדר הלידה בשמונה בבוקר וחששתי שאם אלד בשבת, לא אוכל להזמין את המשפחה המורחבת לברית - שתתקיים בשבת שאחריה. בסוף הראל נולד ביום שישי, חצי שעה לפני כניסת השבת".

הראל, כמו קסם, נולד דקות טרם שקיעה. כשהיא צוללת לאחור ליוני 72', נזכרת אחותו טלי "איך אבא הרים את הטלפון, חייך, ואמר לי ולאבי אחי: 'מזל טוב, יש לנו בן'. אני זוכרת אותו היטב בגיל שנה. אמא אומרת שהוא גדל לפי הספר ולא היה ממש יפה, אבל אני חולקת עליה. אני חשבתי כבר אז שהוא תינוק יפהפה".

היכולת למגנט אליו בעוצמה את הסובבים אותו, והחיוך המאיר והחם מהעיניים החומות, אפיינו אותו כבר אז. "הוא פשוט שבה אנשים עם החיוך והעיניים המדברות", מפענחת טלי את סוד הקסם שהפך עם השנים לסימן היכר בולט. "אנשים נמשכו אליו בגלל הקסם, החיוך, שמחת החיים הבלתי נגמרת שלו. כבר אז היתה בו אהבה לאנשים".



ילד מנהיג



היה בו שילוב מנצח, שאנשים התקשו לעמוד בפניו: כושר מנהיגות שאין עליו עוררין, עם כריזמה בולטת שהתגלתה בגיל רך. "ילד מאוד טמפרמנטי", מעיד בגאווה האב משה. "שובב, אבל לא רכרוכי", מדגישה טלי. "הראל היה בפירוש מלך הגן. מנהיג מגיל אפס. בניגוד לאחרים הוא לא לקח את המנהיגות, כי היא ניתנה לו. היה באישיות שלו משהו מעניין: הוא לא היה מודע מעולם לכוחו, ולא הבין עד כמה עצומה ההשפעה שלו על ילדים ואנשים אחרים".

על אותה מידת השפעה, יעיד המקרה הבא. על דלת ביתה של משפחת איילשטיין, המתגוררת בסמוך לבית השרמים, התדפק באותם ימים אב צעיר וזועם. בידו אחז בבנו החבול הממרר בבכי. כשניסתה אמם של התאומים - יורם ואוריאל - להבין מדוע חבטו בניה כה בחוזקה בזאטוט, השיבו התאומים הקטנים בתמימות: "אנחנו באמת הרבצנו לו, ואת זה עשינו כי הוא בעצמו הרביץ להראל וזה מה שאנחנו עושים לכאלו שפוגעים בהראל".

החברות כערך מוחלט, תכונה שתוביל אותו גם אל מסעו האחרון, התעצבה בו באותם ימים. בבית הספר הממלכתי דתי "אושא" הכיר הראל ילד פיקח - קובי שינדורף. לימים יעמיקו היחסים ויהפכו לחברות אמיצה. "וקובי", מחייכת שלוה, "בגלל שהיה גאון והשתעמם בלימודים, לא הפסיק להציק למורים, עמד הרבה בפינה וגם נשלח למנהלת. המחנך שלו, יהושע טויטו, סיפר לי ששניה אחרי צלצול הפעמון היה הראל מזנק לחדרה של המנהלת, דופק בדלת, מציץ, ואומר לה בחינניות: "קובי מחכה לך". גם המחנך וגם המנהלת ידעו את התסריט מראש. שנים מאוחר יותר, והוא כבר איננו בין החיים, תשחזר המנהלת אסתר ריבלין: "ידעתי שאחרי הביקור של הראל, והחיוך שלו, אני לקובי כבר לא אעשה כלום".



איך מביאים חבר לסניף?



הדאגה היוצאת דופן לזולת הפכה לבסוף לסמל מסחרי. אמרת הראל, אמרת דאגה לחברים, והתחשבות אין קץ בסובבים אותו. "לא אשכח", כך האח אבי, "את אותה נערה בשבט שלו שהיתה לה אמא דאגנית. כדי להרגיע את האם, הוא הבטיח לה ללוות את בתה לאחר כל פעילות עד לפתח הבית. בגיל 18, כשהיא עברה לפתח תקווה, הראל היה לוקח את האוטו, נוסע אליהם מרמת-גן - וגם מחזיר אותה הביתה. הכל כדי שהיא תוכל להיות עם החבר'ה".

המרכז החברתי מעולם לא שכח את אלו שבשוליים. נזכר חברו להדרכה, יאיר בן זמרה: "היינו אז מדריכים בסניף והתלבטנו: האם להזמין למדורת ל"ג בעומר את החבר'ה שפרשו מהשבט אחרי שיצאנו להדרכה? אנחנו אמרנו: 'מי ששכח אותנו שלא יבוא למדורה'. הראל אמר: 'לא, איך אפשר לוותר על ההוא, ואיך אפשר לוותר על ההיא? הלא אנחנו גדלנו איתם, ולמדורה לא נזמין אותם?' הראל הוביל מהלך, ובסוף עשינו את מה שרצה".

"ומה שהיה יפה אצלו" מוסיפה האחות מירב, "שלחבר'ה היתה תחושה שהם שותפים, שהם אלו שמחליטים, גם אם הוא זה שהחליט. להראל היתה סמכות טבעית והוא התלבט אם להפעיל אותה".

קובי: "הראל היה במרכז, בין השאר, משום שבאופיו הוא היה מתווך, מפשר. אם שני צדדים היו רבים ביניהם, הם היו מגיעים אל הראל. הוא כבר היה דואג לפשר ביניהם".

היחס החם, הנדיבות, ההתחשבות האינסופית באדם שמולו נמשכו כחוט השני לאורך כל השנים - בקרב חברים, בקרב בני משפחה. "במשך שנים", מספר האב משה, "נהגה שלוה לאפות עוגת גבינה לשבת. הראל היה טועם ואומר: 'הפעם, יצאה העוגה יותר טובה מתמיד'. זו היתה תכונה דומיננטית אצלו: לתת לכולם את התחושה שהם הכי חשובים, ושהם עושים תמיד את הדבר הכי טוב. ככה היה גם עם העוגה".

"ואז", משלימה האם, "בחופשה האחרונה, שאלתי אם יעדיף עוגת גבינה או עוגת תפוחים. הראל הפתיע וענה: 'תפוחים'. שאלתי למה לא אמר עד היום. התשובה, כמה לא מפתיעה, היתה: 'כי תמיד נתת לי לטעום אחרי שהעוגה נאפתה' ".



סיאנסים, תחרויות קוטג', ואיחורים כרוניים



תמונות מאלבומים משפחתיים מספרות על נער מרשים גבה קומה, חיוך קורן, ואופטימיות נצחית שפורצת גבולות של שנים ודפי אלבומים. חברים מספרים על ילד שמח חובב סרטים מצויירים ואנציקלופדיות, מנגן על פסנתר, מכור לספרים ועיתונים, "חולה גששים", עם סקרנות שכמעט אין לה גבול. טל חמדי יספר כיצד כמעט בנה טיל זעיר, שנהגה שבועות במוחו הקודח של הראל. קובי יספר על "ניתוח שערכנו לעכברים בחוג זואולוגיה בתיכון בו למדנו. הראל היה כל כך סקרן, שבסוף השיעור הוא לקח את חלקי העכבר הביתה. ככה, כדי להמשיך לצפות בהם גם בבית".

השנים שחלפו עטפו אותו במיתוסים ובהילה זוהרת, אבל חברים מתקופת התיכון מדגישים ש"עם כל הייחוד שלו, הוא היה נער רציני שהיו לו לא מעט שיגעונות. כמו כל ילד אחר". חמדי חזר אז מביקור עם משלחת נוער בגרמניה והביא אותם בסוד הסיאנסים. "הראל מאוד אהב את זה", משחזר חמדי ולא מפסיק לחייך גם היום. "פעם אחת התאספנו כמה חבר'ה באיזה חדר נטוש ליד בית הספר. התיישבנו סביב שולחן עץ ובמקום כוס - שלא היתה לנו שם - החלטנו שהעיפרון שהיה לנו ישרטט את האותיות. אתה שואל אם הסיאנס עבד? זה עבד ועוד איך! איך אנו יודעים? כי שאלנו את העיפרון כמה שאלות על הסבא של הראל. התשובות היו מדויקות, ועוד איך!"

ההשתטויות הקטנות, עם חוש ההומור המקורי, הפכו לבני לוויה קבועים. "להראל", מספר חברו דודי פויכטוונגר, "היתה תחרות קוטג' קבועה שנערכה בכל מחנה הקיץ. בערך ביום השלישי של המחנה, בארוחת הבוקר, הוא היה מכריז בפני כולם על תחרות קוטג' - גבינה שהיה מכור לה. התחרות היתה מי יגמור את הגביע הכי מהר. הראל תמיד ניצח. בכלל, הוא אהב לנצח - במשחקים, בתחרויות, במה לא, אבל תמיד בחיוך וברוח טובה".

בטיולים, ובמחנות הקיץ התגלתה גם תכונה אחרת שלו: האיחורים הכרוניים. "האיחורים של הראל היו מטריפים אותי", נזכר חברו אייל פישר. "היינו קובעים לצאת בשמונה בבוקר, והוא לא היה מגיע מעולם לפני תשע. מה שכן, היה בלתי אפשרי לכעוס עליו. למה? בגלל החיוך המשגע שלו".

באיחורים, כמו בתכונות אישיות אחרות, גילה הראל עקביות חסרת פשרות. "אפילו במחנה עצמו", אומר חברו יאיר בן זמרה, "כשהמדריכים היו קמים בחמש וחצי, הראל היה קם עם החניכים רק בשבע ובמקום להתנצל, מסביר - בהיגיון - שאין שום סיבה לקום שעה וחצי מוקדם יותר. כשאני מסתכל על זה היום, עשר שנים ויותר, אני מבין שהוא באמת צדק".



כך מרסנים שבט פרוע



החניכים, מצידם, רחשו לו הערצה כמעט עיוורת. הראל קיבל אז שבט קשה ופרוע, ותוך זמן קצר - בשילוב נדיר של משמעת והומור - הפך אותם לחבורה מגובשת וממושמעת. "אנחנו כחניכים לא רק הערצנו אותו", מסבירות מלי ישראלי וריקי מורד, "אנחנו גם מאוד אהבנו אותו. הוא היה מדריך מצד אחד, כזה שמעביר פעולות עמוקות תוכן, ומצד שני ילד שמשחק עם הבנים כדורסל. הראל היה אדם. חבר". מלי: "למרות שעברו מאז עשר שנים, לא אשכח את הפעולה האחרונה שלו. הנושא היה חברות. לא פלא שכאשר אנו עצמנו הפכנו למדריכים, שאלנו עצמנו בכל פעם שנתקלנו בקושי: ומה היה עושה במקומנו הראל?"

שאלה, ששאל הראל גם את עצמו. לקראת סיום התיכון הטכנולוגי שליד אוניברסיטת בר-אילן, כשהוא ממוקם - ללא עוררין - בעמדה של מנהיג ומרכז חברתי, התבקשה באופן טבעי ההכרעה על המשך הדרך. מגמת האלקטרוניקה, אותה סיים, לא קרצה לו. היעד שסימנו לעצמם רוב בני השכבה: שירות צבאי בבסיס קרוב, או לימודים בעתודה אקדמאית כאופציה לקריירה אזרחית משגשגת - אפשרויות שנראו להראל כפחות אטרקטיביות.

והראל, שונה כתמיד, מעמיק במחשבה מקורית, בחר להפתיע שוב. אחרי שיצא לשבוע היכרות בישיבת הסדר הציץ, נפגע, וגרם להרמת גבות קולקטיבית. "כי כך הוא היה", ינסה שינדורף לפענח את מה שיכנה הרב שנוולד כ"איש חידה": "בגילאים האלו אתה נמשך, נוטה ללכת עם העדר. הראל לא היה כזה. הוא לא היה נמשך, הוא היה מושך, מנתח דברים, ואחר כך משכנע את כולם שהוא הצודק". בן-זמרה: "וכיוון ששידר אמינות, רוגע ושקט פנימי, הוא גם שכנע".



צומת ראשון - והחלטה!



בסניף, ובשכונה הרמת-גנית, היו משוכנעים שמדובר בשיגעון חולף, אבל הראל שרם כבר פתח במסע. בצומת ההחלטות הראשון החליט לוותר על הנוחות, על שירות צבאי קל ומקוצר, על ביטחון פיזי, וסימן על ציר ההתקדמות קואורדינטה ראשונה. היעד: מסלול הסדר מלא בישיבת חיספין. יעד נוסף: שירות צבאי, עם אפשרות לקורס קצינים בהמשך.

התלבטות לא קלה. "הישיבה כבשה אותו", מסבירה אמו שלוה, "ומצד שני היה קשה לו עם המחשבה שישרת פחות משלוש שנים". הראל סיים ברציפות טירונות, מקצועות, קורס מט"קים ואז - בצל הזימון המפתה (הישיר) לקורס הקצינים, בחר לחזור לישיבה, משקיע את עצמו באינספור שעות לימוד, גומא ומשלים במהירות פערי לימוד של חודשי צבא ארוכים. "היה לו כשרון לימוד לא רגיל", נזכר הרב אליעזר שנוולד, "בגלל הקסם האישי, הצליח הראל להקיף את עצמו בתלמידים מצטיינים שסייעו לו בסגירת פערים. וכמובן - היה לו גם כושר לימוד יוצא מן הכלל. לא פלא, שאת מבחני הקבלה למכון הכשרת המורים הוא סיים בציון הגבוה ביותר בכל תולדות המכון".

הראל שקע כל כולו בעולם התורה. "היתה בו", מספר חברו הטוב שמי פריינטה, "סקרנות אינטלקטואלית רבה. כך למשל הוא התעמק בספר התרופות של הרמב"ם, ושיגע אותי שנקבע חברותא כדי שנלמד את הספר. אני גם זוכר שסיכם תמיד את כל מה שנאמר. במחברות שלו היו המון פתקאות קטנות ואנשים היו מסכמים מהסיכומים שלו. הראל לא ויתר לעצמו ולכן השיג את מה שהשיג. אז אמרתי לעצמי שבמובן מסוים, אם לא הייתי נישא לאשתי, הייתי נישא בוודאי להראל".

עולם התורה הילך עליו קסם, אבל עולם החאקי ומרכבות הפלדה טרדו תדיר את מחשבותיו. היה ברור לו שבחירה במסלול הקצונה תבוא על חשבון הלימוד בישיבה. בצר לו, פנה אל רבנים והתייעץ עימם. התחנה הבאה בדרך: תת אלוף אפי איתם. איתם היה מאלו שגאלו אותו מהתלבטויותיו. "אם לא אתה - אז מי כן?"



סלע של יציבות



מכאן ואילך, ימשוך אותו הצבא כבחבלי קסם - אל קורס הקצינים, אל ההשלמה החיילית, אל לבנון, אל הקרב האחרון. כי בניגוד לרבים אחרים, התייחס הראל לקשיים ביתר קלות. כושר המנהיגות שלו התגלה כבר ביום הראשון בצבא. "הייתי", כתב אייל ורד למשפחה, "עם הראל בשריון והזיכרון הראשון ממנו הוא כבר בבקו"ם... הלחץ באותו יום היה גדול, והראל התנדב להיות חניך תורן. במצב שכולם מסביב מבולבלים ועדיין לא עיכלו את מעמדם החדש, נטל על עצמו הראל את המשימה הלא פשוטה להוביל את החבורה. במהלך הטירונות עצמה אני זוכר אותה כסלע של יציבות בתוך המתח הרב. מספיק היה להביט בו, לראות את השקט והשלווה שבה קיבל את הדברים, כדי לקבל זריקת עידוד".

השקט הנפשי, והיכולת לקבל כל אדם - מכל סוג של אופי - בצורה בלתי אמצעית, הפכו אותו לחייל אהוד ולפרטנר אטרקטיבי לשמירות הלילה. אחד מחבריו הגדיר אותו ככותל מערבי, דימוי שדבק בו שנים קודם לכן, בשורות תנועת-הנוער בני עקיבא. וכך כותב למשפחה אלי וייסברט: "אני זוכר איך הגבירו כוננות ברמת הגולן והיינו צריכים לשמור את הלילה בזוגות. החבר'ה רבו ביניהם על הזכות לשמור יחד איתו. כולם ידעו שאם יש מישהו שכדאי לדבר אתו, לשמוע ממנו בידיעה שיש מי שמקשיב, זה הראל. הוא נתן למי שדיבר איתו את התחושה שלא קיים שום דבר מסביב, רק אתה והוא, וכל כולו צימאון לשמוע מה שיושב לך על הלב".

הראל עצמו לא היה מודע לאיכויותיו האישיות. במכתב למשפחה, ב-6.9.92, הוא כותב אחרי קורס מט"קים: "בשיחות אישיות מראים לכל חניך את התיק שלו - ציונים וחוות דעת. הציונים שלי וגם החוות דעת של המ"מ והמ"פ היו טובים מאוד עד כדי כך שהמ"פ התלונן שאין לו ביקורת שלילית עלי בשום נושא - דבר שלא תמיד טוב כי אין הפקות לקחים לשיפורים. לקראת סיום הקורס עשינו מבדקי קצונה וקיבלתי ציון טוב מאוד - מה שאיפשר להמליץ עלי לקצונה".

על התייחסותו לצבא ניתן ללמוד מ"האני מאמין" שכתב בקורס קציני שריון, שם נאמר בין היתר: "למה אני רוצה להיות קצין בצה"ל: חשוב לי לתרום ולתת את החלק שלי למערך המאמץ ולמען המדינה, להיות שותף בבניית הארץ במסגרת הצהלית על ידי שמירה והגנה על מדינת ישראל... חשוב לי לתת גם משהו שלי, אישי, וזאת אוכל לעשות כשאהיה אני עצמי מפקד וקצין... יש קשר בין ציונות לקצונה. אחת מהסיבות העיקריות המובילות לרצון להיות קצין היא הציונות. ויותר מכך: קצין שהציונות קיימת בו מבין את הסיבה המהותית להיותו חייל וקצין בצה"ל. המוטיבציה והכוחות שימשכו אותו למלא את תפקידו, על הצד הטוב ביותר, יהיו גדולים הרבה יותר".



ענני סופה שחורים



הצבא לא הפסיק להחמיא לו, אבל מעל למסלול הקידום המהיר, ודברי השבח, והאפשרות לקריירה צבאית - כבר החלו להתחשר ענני סופה שחורים. אמו שלוה משחזרת רגשי אי נוחות כשהגיע לגיל 17: "זה לא היה קשור לצבא כי לי אין ניסיון קשה עם צבא, וגם לא למשה או לאבי. לאף אחד מאתנו לא היו טראומות משם. בגיל 17 הראל היה מגובש והכל התנהל - לכאורה - על מי מנוחות. היה בו משהו מאוד יציב, נעים, נינוח, וכל זה ביחד נראה יותר מדי מושלם, כאילו יבוא יום והוא יילקח לי".

התחושה המאיימת לא פסחה על איש מבני המשפחה. "גם לי", מספרת טלי, "עברו בראש מחשבות כאלו. פעם הוא בא לחופשה. בסלון היתה תמונה שלו במדים, ואני אמרתי לעצמי שאת התמונה הזו ימסגרו, וזה באמת מה שקרה בסוף. היה גם חלום שבו הופיעה סבתא. היא סיפרה לי שיקרה אסון. ברקע, בחצר הבית, ראיתי קבר שלא היה ברור של מי הוא".

מספרת מירי, אשתו של האח אבי: "כשהראל סיפר לאבי שהוא בלבנון, והסביר עם מפות איפה הוא נמצא, אמרתי אחר כך לאבי: 'הראל בלבנון, זה לא נראה לך מסוכן?' והוא רק עשה לי בידיים תנועה של חוסר אונים, כאילו מה אני יכול לעשות. הוא לא סיפר להורים שהוא בלבנון, כי לא רצה להדאיג אותם".

אבי: "לי לא היתה שום תחושה שיקרה משהו, למרות שחצי שנה קודם לכן חלמתי שהוא נהרג. הראל שידר לנו - ולאנשים אחרים - שזה מקום מאוד בטוח, במיוחד כשאתה בטנק מרכבה - רק שהוא לא סיפר שהמפקד יושב חשוף בצריח, וכך בסופו של דבר הוא מצא את מותו".



הפנייה לקצין הבכיר



הראל עצמו הביט לקשיים בעיניים, ניצח אותם עם חוש ההומור, וביטל דרך קבע שאלות של סכנה. תוך שהוא מציב לעצמו מטרה כמעט בלתי אפשרית לבצע משימות במושלמות, סיים פרק נוסף בישיבה, נפרד מחיספין לשלום והדרים לקורס הקצינים.

אחד מאלו שפגשו בו עוד לפני הקורס היה איש יחידה נבחרת בשם יואב צוקר, היום שחקן טלוויזיה. צוקר לא הסתיר את כוונתו להסתלק מבה"ד 1 מהר ככל האפשר. "זה ממש לא היה בראש שלי, כי רציתי להמשיך להיות חייל ביחידה. באותו מצב רוח התחלתי עם הראל ניווט זוגות ראשון. אני למדתי עד הנ"צ הראשון. הראל, יסודי כמו שהיה גם בהמשך, למד את כל הציר ובמשך כל אותו לילה הוא לא שאל - אפילו פעם אחת - למה אין לי מוטיבציה ומה קורה לי. הוא קיבל אותי כמו שאני. האמת שבקושי הכרתי אותו, ולמרות זאת הוא כל כך הרשים אותי שאני זוכר אותו עד היום".

חניך אחר שלא ישכח אותו היה רון לוקר - אז חניך באמצע קורס טייס: "היינו באותו חדר, מיטה מעל מיטה, ואני זוכר שהוא לא משך את תשומת לבי בגלל הצבא - כי הוא היה חניך רגיל - אלא בגלל הכישורים האינטלקטואליים שלו. הראל היה אדם מרתק. הוא גילה סקרנות בעולם שלי ועורר את סקרנותי בעולם היהדות. באנו משני עולמות שונים לחלוטין, אבל היו לנו שיחות מעניינות של שעות".

את הקורס סיים הראל בציונים גבוהים. השיבוץ הטבעי והמתבקש: תפקיד מוגן ונוח כמד"כ בבה"ד 1. אבל, כמו עד סופה של הדרך, עשה הראל שרם את הבחירה האישית שלו. צומת החלטות נוסף נחצה. "אני זוכרת", מספרת אימו בחיוך אירוני, "שהוא שובץ לתפקיד קרבי והיה בעננים. פתאום, בטקס הסיום, אני רואה אותו עם פרצוף באדמה. כששאלתי מה קרה סיפר שההבטחה הופרה. הוא נשאר כמד"כ בבסיס בגלל ציוניו הגבוהים. 'בשביל זה ויתרתי על הישיבה, על הלימודים?', אמר באכזבה.

"אמרתי לו שימצא קצין בדרגה גבוהה שיוכל לשנות את ההחלטה. הראל אמר שאין דבר כזה, שזמן כל כך קצר לפני הטקס לא משנים כאלו החלטות".

אבל הגורל האירוני תעתע בו, ובהם, פעם נוספת. "לפני הטקס", ממשיכה שלוה, "הוא בא אלי שוב. ואמר: 'פניתי למפקד המפח"ש, קצין בדרגת אלוף. הוא אמר שיתן לי תשובה עד סוף הטקס'. דקות לפני הטקס אני רואה אותו מאושר. הבלתי יאומן קרה. בגלל התערבות האלוף שונה השיבוץ. הראל קיבל תפקיד קרבי. אם היינו יודעים אז לאן מתגלגלים הדברים אינני בטוחה שהייתי שמחה בשבילו".



צומת אחרון, סוף הדרך



נובמבר 93'. הגורל המתין לו עתה בצומת ההחלטות האחרון של ציר חייו. השיבוץ הקרבי לא הובטח לו. הוא היה עדיין חסר ניסיון, בשל המסלול הפיקודי המזורז שעשה. לפניו בתור המתינו קצינים עם רקע פיקודי עשיר יותר. לבנון לא נראתה בהכרח אופציה אולטימטיבית.

גם הראיון עם מפקד הגדוד הותיר בו טעם מר. המג"ד גיא צור חשב אחרת ושיבץ אותו כמפקד מחלקת טנקים בגדוד סופה (53) של חטיבת השריון ברק. לימים, ייזכר צור "שמייד, איך שהתיישב מולי, הייתי בטוח שהוא האיש שלי. ואני יכול לומר לכם: אני לא טעיתי".

וגם המח"ט לא. בסיור מפקדים בעת כוננות החליט אל"מ מאיר גחטן (היום תא"ל, קשנ"ר), לבדוק את המ"מים הצעירים שלו. הראל היה אחד הנבדקים. בתום ביקורת מדוקדקת שנמשכה זמן רב, נתגלה סוף סוף "הפגם": שקית ניילון ריקה. "הראל אכל את עצמו", מספרת שלווה. גחטן עצמו זוכר סיפור אחר: "אני זוכר קצין מאוד מקצועי, מאוד אחראי, שלמד היטב היטב את החומר. התפעלתי מאוד מהמקצועיות שלו".

למרות חוסר הניסיון, החליק הראל - בקלות יחסית - לנעליו של המ"ם הקודם. "הוא לא נלחם עם החיילים החדשים שלו", משחזר אחיו אבי, "הוא הסביר כל דבר בהיגיון, והם לא יכלו לעמוד מולו".

מעיד אייל, תותחן בצוות: "כל צוות אוהב לבדוק מפקד חדש ולראות מה הקווים האדומים שלו. באחת הפעמים לא ביצענו חלק מהטיפולים בטנק - טיפולים שלא כל המפקדים מקפידים עליהם. חיכינו לראות אם הראל מהמקפידים, או שיעלים עין. הראל הגיע, וכשראה שחלק מהדברים לא בוצע כינס את הצוות והסביר באריכות כמה חשוב הטיפול שלא ביצענו, מה תפקידו, ומדוע יש להקפיד לעשותו. אחרי שגמר להסביר קם ואמר: 'עכשיו בואו נעשה את העבודה ביחד'. זו היתה דרכו כמפקד".

מוסיף חברו, חיים כהן: "אם הייתי צריך לאבחן מה המידה החשובה המאפיינת את הראל, הייתי אומר שהוא מוביל ומנהיג, ובה בעת גם מאסף. לכאורה, הדברים נשמעים סותרים: מי שמוביל דוהר קדימה, ואיננו מסתכל או סורק לאחור. אבל הראל היה גם מאסף, מאסף את כולם ודואג שידהרו יחד איתו, שיהיו איתו, שינגנו את המנגינה שהוא ניגן".

על דרכו כמפקד צעיר מעיד גם רבו, סא"ל (מיל') אליעזר שנוולד: "זמן קצר לפני שעלה ללבנון נסעתי לבקר אותו. זה היה יום שישי. הגעתי בדיוק בתדריך שלפני שבת. היו שם חיילים ותיקים, והוא מפקד צעיר, שעומד לפניהם יותר כמו מדריך בתנועת נוער. אתה יודע איך החיילים הוותיקים האלו של הפלוגה המבצעית. כל מפקד צעיר אחר, עם חוסר ניסיון, הם היו בולעים בלי מלח. אצל הראל הם ישבו והקשיבו בלי להוציא מלה. היה צריך לראות את זה. הוא עמד שם כמו מדריך, בלי שום טון צבאי, מסביר ביסודיות, נינוח מאוד".

הראל עלה ללבנון. וחודש אחר כך, בשבת חנוכה, היה אמור לחגוג עם בני משפחתו את יום הולדתן של שיר וליאור אחייניותיו. מספר אבי אחיו: "הראל נשאר בשטח במתכוון כמה שבתות, עשה שמיניות באוויר, כדי לצאת באותה השבת ולהגיע בסופו של דבר ליומולדתן. עוד לפני שנכנס ללבנון, היה ברור לאנשי הסגל: בשבת ההיא, הראל לא בלבנון. גם החבר'ה שלו ציפו לו. בכל סוף שבוע שבו היה מגיע הביתה הכל היה מתרכז דרכו. היה ברור שכשהוא בבית עושים משהו איתו, שמתקשרים אליו כדי לשאול לאן יוצאים במוצאי שבת".

אבל הגורל תעתע בו - וגם בהם. מלכתחילה, אמור היה אחד המט"קים שלו, שמול'יק, לבצע את פתיחת הציר החודר. "זו היתה משימה לא קלה", נזכר עודד בסיוק, אז קצין באותו גדוד, "מסוכנת, שכללה נסיעה על הקו האדום". הראל הבין את מורכבות המשימה והחליט לבצעה בעצמו, למרות ניסיונות השכנוע של המ"פ שיצא לשבת כמתוכנן - יודע שליום ההולדת שתואמה לפי לוח הזמנים שלו כבר לא יגיע. "וככה", משחזר המט"ק שמוליק, "כשהגעתי לגדוד ביום חמישי אני רואה את הראל בא מולי, מבשר לי שאני יוצא שבת והוא יבצע את המשימה במקומי. שמחתי לצאת שבת".

למחרת, ביום שישי אחר הצהרים, בעת פתיחת הציר החודר ודקות לפני שסיים את המשימה שלו, נהרג הראל שרם מפגיעת טיל סאגר קטלני. "אני משער שבדיוק את מה שקרה שם, לא נדע לעולם", מסכם הקצין בסיוק במלים כמעט יבשות. מוסיף תא"ל גחטן: "פגשתי בו רק פעם אחת, התרשמתי ממנו עמוקות, ואני יכול לומר שהוא בחור חמד ושחבל, כל כך חבל".

"בהראל", מנסה טלי שפיגל לתמצת, "היה משהו מעבר לנו, מעלינו, שהלך יותר קדימה ויותר עמוק ובוגר". מוסיף הרב שנוולד, "הוא היה בשבילי איש חידה. הראל היה כמו מים שקטים שחודרים עמוק והיתה לו עוצמת אישיות שמחלחלת את כל הצלופנים. ציניקנים יגידו שאין פלא, כי החיים לא הספיקו ללכלך אותו. אני חושב שהוא חלף פה כמו כוכב שביט. והכוכב הזה, על כולנו, השאיר חותם בל יימחה".



אחרי מות



סגן הראל שרם הי"ד נהרג בכ"ו בכסלו התשנ"ד נר שני של חנוכה 10.12.93.

לאחר מותו הוענקה להראל תעודת הוקרה מיוחדת מקצין שריון ראשי, על גילוי אומץ לב בעת פעילות מבצעית.

ביום השלושים לנפילתו, ושנה אחר כך, הוצאו לזכרו שתי חוברות זיכרון.

שלוש שנים לאחר מותו, באמצעות העמותה וקרן ההנצחה שהוקמו לזכרו, נעשה סרט - "המסע להראל" - המשחזר את מסלול חייו.

מאז נפילתו הוקמו מספר ספריות להנצחת שמו, מתוכן שתי ספריות תורניות ניידות הנמצאות יחד עם החיילים בשטחי האימונים.

הוקם "מכון הראל", הנושא את שמו ודמותו של הראל. המכון הוקם במסגרת נחלת ש"י ובשיתוף "ישיבת הגולן". המכון מקיים ימי עיון לבני נוער חילוניים ודתיים לקראת גיוסם בתחום הערכים והגברת המוטיבציה לשרות משמעותי בצה"ל. המכון פועל בשיתוף עם משרד החינוך, משרד הביטחון וצה"ל, ומוציא לאור חומר בנושא.

ביום השנה השישי לנפילתו יצא לאור "ספר הראל". הספר עוסק בסוגיות צבאיות מתוך ראיה תורנית, בעריכתו של הרב אליעזר שנוולד ובסיוע חבריו לשיעור. בכתיבת הספר נטלו חלק ממיטב רבני היהדות הציונית.

באייר תש"ס זכה הספר בפרס עמינח על תרומתו בנושא היהדות הציונית.



בן עשרים ואחד היה במותו.