כשאני נזכרת בו, גבוה וזקוף, מחייך את חיוכו הבלתי נראה כמעט, חיוך ששפך אור על פניו היפים והעיד על ליבו העדין, נדמה לי שאך אתמול היה זה, כשצעד על ידי, ידיו בכיסי מכנסיו, והוא מספר בלשון קלה על סיור שעשו באשדות, על פצוץ הגשרים, או על פעולה אחרת שהשתתף בה. ולא מתוך רצון להתפאר, אלא בקשר לענינים שונים. בפשטות גמורה סיפר לי על פיצוץ הגשר, שהסתיר אותו מאמא כל הזמן. באמרי על חבר אחד, שפחדן הוא, ענה דוד: מה פרוש פחדן? כל אחד מפחד. ההבדל הוא בזה שאחד מראה את פחדו, ונותן לפחד להשתלט עליו, והשני מתגבר על הפחד בחושבו על חובתו. חושבת את שכשפוצצנו את הגשר לא פחדתי? לא חשבתי שיכל להיות שיקרה לי דבר? אבל גרשתי את המחשבה! ועכשיו, (היה זה החופש היחיד שזכה לו) כלום בטוח אני שלא יקרה לי דבר? אך אני משתדל להתגבר על מחשבות כאלה ומצליח.
אחרי שבוע בדיוק, ביום א', נפל בעמדו על משמרתו בבית דגון. החשב אותה שעה, בעמדו בליל חורף סוער, שומר על חבריו הנחים, כי משהו יקרה לו? בטוחני שלא! דוד לא היה מאלה הממלאים לבם במחשבות הבל! הוא חשב את דרכו, בחן כל דבר בהגיונו הצרוף, אך לא חטט חטוט חולני. הוא קבל דברים כהויתם, הוציא מסקנות. שונה היה מחבריו בני גילו. לא ידע את הצחוק וההתלוצצות, הזולים לעתים. תמיד, וגם כאשר צחק, נדמה היה כאילו אין הוא צוחק סתם, כאילו יש סיבה עמוקה לצחוקו. היה זה צחוק ממעמקי הנפש! רציני היה עוד בהיותו ילד. כבוש, עדין נפש. זכור לי חבר מאשדות יעקב שבא וספר על דוד הנזהר מהקים רעש בשעה שחבריו ישנים בצריף, דבר שאינו נפוץ ביניהם, ועד מה התפעל אותו חבר מגלוי פשוט זה של עדינות! ואני הן זוכרת אני אותו כזה יום יום!
סגור היה, המעיט לדבר על עצמו, על מחשבותיו, ולכן גם לא היה נוהג לכתוב הרבה. אפילו מכתב הביתה, שהיה כותב לעתים קרובות, היה קצר בתכלית. לפעמים, תוך כדי שיחה, היה מביע דעתו על ספר שקרא, בעיה פוליטית, או הרפתקאה מימיו בפלמ"ח. ראינו שיש לו מה לומר, שהוא מעמיק לחשוב, להרגיש ולהתרשם. שכל החולף משאיר עקבות בנפשו. זוכרת אני ויכוח איתו על דרכה של "ההגנה". מרירות נשמעה מדבריו, התרסה. לא הסכים עם מנהיגות הישוב באותם הימים. היה משכנע, וצריך היה כוח לעמוד נגד טענותיו המשכנעות, ועם זה לא פרש, גם לא חשב כך, והסתכל על הפרישה כעל פשע. זכורתני, ב-29 בנובמבר, ליל קבלת ההחלטה הגורלית באו"ם ישב אתנו ע"י הרדיו, והשתתף בשמחת הכלל. שכורי שמחה היינו! משנרגענו והתחלנו להתפזר נגש אלי ואמר: לכי הביתה לבד, ואמרי שאיני ישן בבית. וכאשר שאלתיו מה קרה, שאל: האם חשבת שיהיה אחרת? הרי התחילה מלחמה ואין דרך אחרת. מאותו לילה חדל לישון בבית והיה ישן עם חבריו בכפר "בריכוז".
כשיצאו חבריו ב"אפעל" להדוף התקפת ערבים, והוא לא היה במקום, התעקש לצאת אחריהם למקום ההתנגשות, למרות הסכון הרב שבדבר, ובפיו הדברים הרגילים:"הם שם, איך אוכל לשבת פה ולשמוע את היריות?" ומה יכולנו להשיב לו? האפשר היה, בנימוק הגיוני, לעמוד, מול הכרה ברורה וישרה כזו? מול טהר ומסירות כאלה?
כאשר נקרא לחטיבתו עזב את הכפר והסביבה והתחבר אל חבריו מה"רזרבה" בטענה: אני רוצה להיות עם חברי". והלך, למרות הפצרותיו של מפקד הכפר שישאר.
רק שבועים היה עם חבריו, ורק פעם אחת בא לערב לחופש. החופש הראשון האחרון. ובבית דגון נפל.
ידענו שנצטרך לשלם במיטב הדם, ידענו שאין זוכים בעצמאות מן ההפקר, ולכן גם קשה להתריס לפי הגורל. הן לכך התחנך דוד והתחנכתי אני מילדותנו. ובכל זאת, אין הלב משלים עם חסרונו. לעתים נדמה לי שהנה תפתח הדלת ודוד יופיע יכנס, זקוף, מחייך את חיוכו הטוב ויאמר את ה"שלום" הרגיל שלו, אבל רק לפעמים. דוד איננו ורק תמונתו תלויה על הקיר, ומה היא יודעת על דוד? היכולה תמונה דוממת להשאיר את זכרון דוד החי? הרי רק תמונה היא!
ואולי דוקא מפני שאינה דבר, מסיעת היא בידי לזכור את דוד כמו שהיה, אינה תופסת את מקומו בלב אלא משאירה אותו בריא, וחי כאשר היה.
אחותו ברוריה
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח