רס"ן בנימין בני מימון וסרמן ז"ל

קורות חיים

בן נתן ובלה. נולד ביום כ"ו באלול תרפ"ו (5.9.1926) בליבאו אשר בלטביה. המשפחה עלתה לארץ בשנת 1935. סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי בקרית-מוצקין. אהב מוסיקה והירבה להאזין ליצירות קלסיות. מנעוריו השתייך לאגודת-הספורט "מכבי הצעיר", אשר במסגרתה ערך טיולי-לילה ברחבי-הארץ. אך בעיקר נמשך בני לים ובפרוץ מלחמת-העולם השנייה הצטרף עם חבריו לתנועת-הנוער הימית "זבולון" - ושם בילה הרבה מזמנו בהפלגות לאורך חופי-הארץ. לאחר שנתיים ימים בערך, שבהן נמצא בני בקורסים שונים, הועלה לדרגת מדריך וכן התגלה בייחוד כמפרשן מוכשר. באותה תקופה למד בני בבית-הספר הימי בחיפה. בהיותו תלמיד בבית- הספר הצטרף לקבוצת "מפעילי הרדיו" אולם הוא היה יוצא דופן, נחבא אל הכלים וממעט בדיבורים. בלימודיו הצטיין אבל לא מפני שנהג לדגור על הספרים כי אם מפני האינטליגנציה הטבעית שלו וזכרונו הנפלא. למזגו הנדיר של התלמיד נתלוותה תכונת הצנעה, אשר לעתים נראתה כבלתי-טבעית ואף מוגזמת. הוא לא השתתף בפעילות ציבורית ולא קיבל על עצמו תפקידים של שליח-ציבור. אך למרות זאת הוא היה הראשון בין התלמידים כולם בהתגיסו ל"הגנה" באוגוסט 1944.

באותם ימי-הלימודים היה נוהג להסתלק מבית-הספר ללא מתן סיבה - וסקרנות כל חבריו היתה גדולה. לאחר זמן נודע לאחד החברים כי בנימין עבד כאלחוטאי ב"הגנה" כמבוגר, כמו כן בנימין היה קריין בתחנת שידור במחתרת, כששריקתו ''עוד לא אבדה'', פותחת את השידור. ב"הגנה" למד בכמה קורסים של קשר ואז הצטרף למטה והיה בין האחראים להתקשר עם אניות-המעפילים אשר עשו נסיונות לפרוץ את ההסגר על חופי-הארץ. הוא השתתף בהורדת מעפילים בחוף ניצנה (של האניה "שבתאי לודז'ינסקי"), בחוף תל-אביב (של האניה "פלמ"ח") ובחוף נהריה (של האניה "חנה סנש") - וכן השתתף בעשרות "הורדות" אחרות שלא עלו יפה, כי בהן נתפסו הספינות. לאחר בית-הספר הימי נפרדו דרכיהם, איש איש בשירות ה"הגנה". כהמשך טבעי לשירותו את "המדינה בדרך" כטכנאי וכאלחוטאי, הפך בני לקצין מן המנין בחיל-הקשר והיה לטכנאי נייד שנשלח לכל מקום שהיה בו צורך - כולל לרודוס בשעת השיחות שהתנהלו שם על שביתת-הנשק. (מבין חבריו היה הוא מן הראשונים אשר לקח לו אשה והקים משפחה).

בשנת 1952 חזר לאהבתו הראשונה - לים והצטרף לחיל-הים ובמסגרת זו סיים את לימודיו בטכניון העברי בחיפה כמהנדס אלקטרוניקה. הוא הגיע לדרגת רב-סרן בחיל-הים ולאחר שסיים את הטכניון נתמנה למפקד בית- הספר לאלקטרוניקה של החיל ומשם נשלח עם משפחתו לאנגליה לשלוש שנים לפקח על השיפוץ האלקטרוני של הצוללות שנרכשו שם. בני עשה את שירותו גם בצה"ל מתוך צנעה והקדיש את עבודתו למעשה ולא להלכה. שאלת הדרגה והמעמד לא העסיקו אותו כלל. היו רבים שסברו כי גישתו היתה נאיבית במקצת ומנעה ממנו ליהנות מפירותיהן של זכויות, אבל חבריו שהכירוהו מקרוב ידעו שאשרו וסיפוקו נבעו ממקורות שונים לגמרי. גאוותו של בני היתה על משפחתו - ובעיקר על ילדיו. הוא מצא הנאה בתחביביו הרבים והמגוונים: נגרות, אמנות הצילום והפיתוח, שיט מפרשיות, נגינה באקורדיון והאזנה למוסיקה קלאסית ומעל לכל חובבות הרדיו. בגלל רגש האחריות של בני לא יכול היה לראות שהצוללת "דקר" תפליג לארץ בלעדיו ולאחר מאמצים רבים הצליח לשכנע את הממונים עליו לצרף אותו לצוות אנשי "דקר" בהפלגתה, כתום שלוש השנים של שירותו בחוץ-לארץ הפליג לארץ (כדי שיהיה לו זמן למסור לצוות כהלכה את הציוד שהותקן באחריותו). אך כשזו נמצאה ביום כ"ד בטבת תשכ"ח (25.1.1968) בנתיב-הים שבין גיברלטר לישראל נותק הקשר עמה - ושוב לא נתחדש.

הרבנות הראשית קבעה כי תאריך-פטירתו של בני, בשעת מילוי תפקידו יחד עם השאר, הוא יום כ"ט בטבת תשכ"ח (30.1.1968). הניח אשה ושלושה ילדים.

כיון שבני נמנה עם חברי-הצוות הנעדרים הוצבה לו מצבת-זכרון בתוך האנדרטה לזכר אנשי "דקר" אשר בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. הוא נחשב לאחד הוותיקים בקציני החיל וזכה להערכתם של המפקדים.

מפקד חיל-הים כתב למשפחתו מכתב-תנחומים ובו ציין את כשרו והוסיף בין השאר כי "הוא שימש תמיד כדוגמא וכמופת של מפקד אשר איננו מטיל משימה על פקודיו שאיננו מוכן לבצעה בעצמו". הוא ציין אותו בסוף מכתבו כקצין מעולה, עשוי ללא חת ודמותו הנעלה כמפקד תחנך את הדורות לעתיד לבוא של צוללני החיל. ניתן לקרוא על בני בספרו של ערן שורה, "ששה ימים בדקר", בספר "אחי דקר" בהוצאת מפקדת חיל הים ובספר יזכור במרכז ההנצחה ק.טבעון.



הצוללת אח"י "דקר" נמצאה ביום שישי י"ג בסיון תשנ"ט 28.5.1999 בים התיכון.

באתר: 41 33 צפון 43 29 מזרח, בעומק 2900 מטר.

זמן טביעה משוער: 25 ינואר 1968- כ"ה בטבת תשכ"ח לפנות בוקר.

''בני שעיניו כתכלת הים, היה אדם רחב - במימדי גופו, בחיוכו, בתבונת כפיו, באופקיו ובאהבותיו ואבד - בים הרחב''