טוראי סימן-טוב גנה ז"ל

קורות חיים

בן רבקה ואליהו נולד ב-ג' בסיון תרפ"ד (05.06.24) בירושלים.

כנער בן 13 התגייס לשורות לוחמי חירות ישראל (לח"י). בפרוץ מלחמת העולם השניה הערים סימן טוב על משפחתו, באומרו שמצא עבודה במקום מרוחק מהבית, ולמעשה התגייס לשורות הצבא הבריטי, למרות גילו הצעיר. שם התבלט כלוחם ואף זכה בעיטור ממלכת אנגליה.

בקרב על הכפר עירק אל סווידען, נפצע טוראי סימן טוב גנה קשה בשתי רגליו, ע"י פגז תותח שפגע בזחל שהוא נהג. כן נפצעו ברגליהם שלושת אנשי הצוות האחרים, הזחל הוצא מפעולה ונעצר בשדה הקרב. לאחר שגם זחל שני נפגע בפגז של תותח, החלה היחידה לסגת. על אף מצבו הקשה פתח סימן טוב בחיפוי על הנסוגים, בעזרת המיקלע שבזחל וע"י כך, איפשר ליחידה לסגת על פצועיה להגיע עד הזחלים. הוא עצמו נשאר עם הפצועים בתוך הזחל בשדה הקרב במשך 6 שעות, בלי שאף אחד ישים לב למצבו הקשה, הגיש לחבריו עזרה ראשונה, והשקה אותם מים. לאחר נסיונות אחדים עלה בידו להתקשר באמצעות מכשיר הקשר שבזחל עם יחידתו, ולהודיע על מקום המצאו ולבקש עזרה. התנהגות אמיצה זו הצילה את חייו וחיי חבריו. על מעשה זה הוענק לו אות גיבור ישראל, בטכס רשמי מידי הנשיא הראשון חיים וייצמן והרמטכ"ל הראשון יעקב דורי, ביום העצמאות השני של מדינת ישראל.

חתונתם של לוטי וסימן טוב ב-1950 היתה לאירוע צה"לי, שנכחה בו כל צמרת חיל השיריון, והאלוף יצחק שדה שהיה שושבינם. ביום חתונתם התפרסם בעיתון שסימן טוב גנה התחתן עם "אחותו" אחות בית חולים. "הזקן" שעקב בהערכה אחר הקצב התזזי שבו חתר חיילו לשבר, קטוע הרגליים להשתקם ולהשתחרר מנכותו, למד לאהבו כבן וסימן טוב השיב לו אהבה. השתקם ונולדו להם שלושה ילדים. למרות פציעתו הקשה, נוהג היה לבקר בבתי חולים ולעודד נכים. באותו יום שנולד בנו הוזמן להשתתף בטכס חנוכת אנדרטה לזכר הצנחן פרץ גולדשטיין, בקיבוץ מעגן. סימן טוב הושב בשורה ראשונה עם יתר המוזמנים המכובדים, ממעל חג מטוס קל שאמור היה להצניח את תוך הקהל מגילת קלף ועליה דברי הקדשה. יגאל אלון שניצב כלשהוא מאחור ושוחח עם מספר מבאי הטכס הבחין בסימן טוב ורמז לו לקרוב אליו. סימן טוב קם ממקומו והצטרף אליו, באותו רגע החל מנוע המטוס לכחכח, ולשאגות האימים של הקהל צלל אל הארץ, אל המקום שמשם קם זה עתה סימן טוב. סימן טוב חזר ממעגן מזועזע כולו מן האסון הכבד, יותר מאשר הצלתו המופלאה. לבנו שנולד אותו יום קרא אליהו-מעגן. חגיגות יום העצמאות ה-20 שמישמשו ובאו, נועדו לתת ביטוי לא רק לניצחון תש"ח ולהקמת המדינה, אלא גם לניצחון תשכ"ז, ועדת החגיגות בחרה בסימן טוב להשתתף בארועי השיא של החגיגות הללו, הדלקת המשואות על הר הרצל. הוא היה אמור לסמל את גבורת ישראל, אך הפעם לא את גבורת הקרב אלא את הגבורה האזרחית. הגבורה שבאה לכלל ביטוי במאבקו לשיקום זכותו, ולשיבה לחיי פעילות ויצירה. הוא היה גא על בחירה זו והתכונן בהתפעמות לקראת הטכס, אך לא זכה. ,"הפגז שלו" פגש אותו. בנו אליהו ששרת בצנחנים הדליק משואה זו לכבודו. בשנת 1968 בעת פינוי שדה גרוטאות בבסיס תל-נוף לשם הכשרת הקרקע. ביום העבודה האחרון הבעירו מדורה לשם שריפת הפסולת, פגז ישן שהיה באדמה מתחת למדורה התפוצץ מהחום, הקליע פגע בצריף עשה ריקושט, ופגע בסימן-טוב. פצוע בטן קשה היה לבדו שוב פעם מספר שעות ללא שום עזרה. במגדל הפיקוח לא היה איש, רופא או אח לא היה, ובטוח זמן שחיפשו אחד את השני הוא היה שותת דם. הויכוח בין נהג המשאית לבין טיס המסוק מי מביניהם יביא את סימן-טוב לבית החולים קפלן, החמיר מצבו עוד יותר. ובסוף מצאו לנכון להעביר את סימן-טוב פצוע בטן עם משאית לבית חולים קפלן. סימן-טוב מת על שולחן הניתוחים.