קורות חיים
בן דן ושרה-פייגה. נולד ב-3.10.1905 בטוקאי שבהונגריה במשפחה אמידה ואדוקה. נתחנך לתורה ב"ישיבה", ולחיי המעשה - בבית-ספר תיכוני למסחר. עבד בבודפשט כסוכן בית-החרושת לגפרורים של סבו, ואחר-כך - כפקיד בבית-חרושת לספירט של דודו (שנקרא "מלך הספירט").
גויס לצבא ההונגרי כשהגיע תורו לכך וערק מהצבא כדי לעלות ארצה, נגד רצון הוריו, והגיע לכאן ב-1928. במהומות 1929 השתתף בהגנת תל-אביב והסביבה, נדקר בצלעותיו על-ידי פורעים ערבים. משנתרפא עבד בקביעות בפרדס לבזובסקי בכרכור, ואחר-כך בבית-חרושת לצינורות השקאה בחדרה, שם היה גם מזכיר סניף המפלגה הרביזיוניסטית.
בחיים הפרטיים לא ידע קנאות מפלגתית והפועלים חיבבוהו בשל סגולותיו החברתיות ונכונותו לעזור לזולת. פעם המית בקליעת אקדח מכוונת יפה נחש ארסי גדול שהתכונן לזנק מעל עץ על אחד הפועלים. בשל עבודה בסביבת חדרה חלה חמש שנים בקדחת. אחרי נישואיו יצא לחוץ לארץ להבראה, ומשחזר התאזרח כחוק. אחרי הולדת בתו עבר לתל-אביב ונאבק קשה לקיומו עד שנתקבל לעבודה קבועה במחלקה הסניטרית של עירית תל-אביב. במהומות 1936 היה מטובי המגינים של שכונת הספר שגר בה.
ב-1940 עבר לגור ברמת-גן, השתתף שם ביסוד "מגן-דוד-אדום", התמחה במתן "עזרה ראשונה" ובנהיגת אמבולנס והרבה להתנדב ולשרת בתורנות לילה, וגם משעבר לגור בבני-ברק המשיך בשירותו ב"מגן-דוד-אדום" ברמת-גן. הדריך עשרות חברי "מגן-דוד-אדום" בעזרה ראשונה, הקפיד מאד על דייקנותם ומסירותם בשירות ונתחבב עליהם כחבר טוב, עוזר ויועץ. משהצטרף למחתרת אצ"ל ערך גם בה שיעורים לעזרה ראשונה וניהלם בתנאים קשים ומסוכנים בכל רחבי הארץ. חינך את תלמידיו למסירות-נפש בהצלת נפשות. פעם, כשהוביל במכוניתו תגבורת לאצ"ל לירושלים בשעת עוצר דרכים, נשלל ממנו רשיון הנהיגה, אך הוא המשיך ופעמים רבות הצליח לעקוף את המשמרות הבריטיים.
בשעת התקפת אצ"ל על יפו ניהל את בית-החולים של ארגונו בבית-החולים פרויד בתל-אביב, יצא באמבולנס לקו-האש והוציא פצועים כדי למהר ולהביאם לבית-החולים ופעם זחל מרחק רב להוציא פצועים מתוך משורין בוער. אחרי יסוד המדינה הצטרף עם גדודי אצ"ל לצבא ההגנה לישראל, אם כי לא היה חייב גיוס בגלל גילו הגבוה. נתמנה לחובש גדודי בדרגת קצין. אירגן את שירות ה"עזרה הראשונה" בחזית הנגב, השרה מרוחו הטובה על רופאים וחובשים ופצועים ונקרא בכינוי החיבה "דוקטור". פעל והדריך באיסוף הפצועים בתוך אש כדורים ופגזים בלי רתיעה, הצטיין בטביעת עין שהבחינה בין פצועים קל ובין פצועים קשה וידע להקדים את העזרה לזקוקים לכך. ידע להעריך את חשיבות החשת העזרה במועדה ותמיד השתדל ואף הצליח להשיג בשביל אנשיו מלאי מספיק של ציוד וחמרים לעזרה ראשונה.
משהחלו הקרבות לשחרור הנגב ואנשינו כבשו את פרשת הכבישים ליד סוואפיר, אך מהגבעות שמשני צדי הדרך עוד הפגיז האויב את הכביש, דהר באמבולנס לבית החולים להביא ציוד נוסף לתחנת העזרה הקדמית שהיה אחראי לה, ומשהשיג את מבוקשו וחזר, נפגע בראשו מרסיס פגז של האויב וצנח על ההגה ביום 19.10.1948. למחרת היום נקבר בכפר ורבורג.
הניח אחריו אשה, בת ובן.