קורות חיים
בנם של תמר (ג'וזיאן) ויוסף. יוני נולד בי"ב בתשרי תשמ"ג (29.9.1982) בנתניה. אח צעיר לשירלי .
אימו של יוני עלתה מצרפת, וכשהיה בן תשעה חודשים חזרה המשפחה לחיות בפריז. יוני היה ילד חייכן, מספרים ההורים, אהב לשחק והיה שובב במידה, אך תמיד ידע את הגבולות והמשמעויות. אחותו שירלי, מאוד אהבה לטפל בו מיום לידתו, מספרת: "בכל מקום אשר היה, בין אם זה בגן ובין בבית הספר, הוא היה אהוב על ידי כולם, מקרין שמחה ואושר, מדבק בשמחת החיים שלו. אני זוכרת אותו בוכה רק כשאני בעצמי הייתי בוכה. אז הוא היה שם שתי אצבעות בקצות העיניים כאילו הוא מנסה למנוע מהדמעות לזלוג ... ובסוף נשבר".
יוני למד בבית ספר יסודי "סיני", בית ספר יהודי של תנועת חב"ד בפריז, שם למד לימודי קודש וחול. הוא היה תלמיד מצטיין, לכן התקשו המורים להענישו גם כשלפעמים לא הכין שיעורי בית. בשעות של אחרי הלימודים הוא אהב לפרק ולהרכיב משחקי אלקטרוניקה, וכן אהב מאוד לצלם. בהמשך למד באופן עצמאי את כל רזי המחשב והיה למקצוען בתחום זה.
בקיץ 1995 עלתה המשפחה לישראל. מעט לפני כן נפרדו ההורים, ובארץ יוני עבר לגור עם אביו במושב ינוב, אימו ואחותו גרו בתל אביב. למרות המרחק הגיאוגרפי התהדק מאוד הקשר בין יוני לאחותו, שכותבת: "הוא היה עבורי אח וחבר, אני הייתי עבורו אחות ואימא".
עבור יוני, שעזב את הארץ כתינוק וחזר בן שתים-עשרה וחצי, השיבה ארצה הייתה ממש עלייה לארץ חדשה. למרות שלא שלט בעברית יוני הסתגל מהר לארץ והתאקלם במושב – הוא שיחק כדורגל עם ילדי המושב, ספורט בו הצטיין גם בצרפת, ועד מהרה גופו התפתח ומצעיר שמנמן הוא היה לבעל גוף שרירי ואתלטי. יוני הפך במהירות למוקד חברתי ולאחד המקובלים בחברה, תמיד מוקף בחברים וחביב הבנות. גם הקסם האישי, השרמנטיות והמבטא הצרפתי עזרו לו בכך.
באותה שנה חגגו ליוני בר מצווה שבמהלכה הוא התרגש עד כדי בכי, כשראה כמה הוא אהוב וכמה אנשים הגיעו לחגיגה לכבודו.
יוני למד שנה בבית הספר האזורי ברופין והמשיך לתיכון "שרת" בנתניה, בו סיים י"ב כיתות. בתיכון הכיר את מורן, אהבתו הראשונה, אותה כינה "הנסיכה שלי".
חבריו מספרים כי יוני היה סימפטי, נעים הליכות ובעיקר בן אדם שהקדיש זמן אישי לכל אחד מחבריו.
בתום התיכון ולאחר התלבטויות התגייס ביום 4.2.2002 וכבר בטירונות גילה כמה טוב לו במסגרת הצבאית, והיה לחייל מצטיין. עבר קורס אלחוטנים בבית הספר של חיל התקשוב, קורס שהתאים מאוד להתעניינותו במכשור ובמחשוב, אותו סיים בהצטיינות. בסיום הקורס הוא הצטרף לצוות המדריכים של בה"ד 7 בצריפין.
יוני אהב את תפקידו כמדריך ואת המערכת הצבאית, הקפיד להיות חייל ממושמע ולמלא כל תורנות שנדרש. הוא היה מדריך אהוב, שחייליו ראו בו מפקד בעל סמכות, מכובד ומוערך גם בלי שנדרש להיות קשוח מדי. יוני היה מאוד יצירתי ומצא פתרונות מקוריים לבעיות בתחום האלקטרוניקה, ובכירים ממנו נהגו להתייעץ בו בנושאים מקצועיים.
ליוני היה תמיד חיוך נסוך על הפנים- סימן ההיכר שלו, מספרת אחותו: "הקצין שלו סיפר לנו שבראיון היכרות עם יוני אחי אמר לו שיש לו בעיה קטנה: הוא כל הזמן מחייך. לכן הוא ביקש לא להיתפס כחייל מתחצף או מזלזל, הוא פשוט כזה, הוא כל הזמן מחייך!"הבבסיס הכיר יוני את החיילת אפרת שוורצמן, אהבתו הגדולה והאחרונה. אהבתם, שנמשכה כשנה וחצי, הייתה גדולה, כפי שמעידים כל חבריהם לבסיס וכל בני המשפחה. הם היו כל השבוע יחד בבסיס, ובסופי שבוע שהו יחד בבתי שתי המשפחות.
יוני נפל בפיגוע חבלני בשער בסיס צריפין ביום שלישי י"ב באלול תשס"ג (9.9.2003).
באותו יום בשעה 17:30 המתינו יוני ואפרת בטרמפיאדה בשער הבסיס לכיוון תל אביב, כשבכוונתם לנסוע לקנות מתנה לאימה של אפרת, ליום הולדתה. לידם עמד מחבל מתאבד מארגון החמאס, חגור בחגורת נפץ ונושא תיק ובו רסיסי מתכת, ופוצץ את עצמו על החיילים והאזרחים הרבים ששהו במקום. מעוצמת הפיצוץ קרס מבנה הטרמפיאדה ונהרס כליל. יוני נהרג במקום. חברתו אפרת נפצעה קשה והועברה לבית חולים. כעבור כמה שעות היא פקחה את עיניה ושאלה את חברתה לשלומו של יוני, שמעה שהוא נהרג ועצמה את עיניה. למחרת בבוקר נפטרה.
בפיגוע נפלו עם יוני עוד שמונה חיילים וחיילות: סרן יעל כפיר, רב-נגד חיים אלפסי, רב-סמל בכיר יעקב בן שבת, סמלת לירון סיבוני, סמלת אפרת שוורצמן, רב-טוראי מזי גרגו, רב-טוראי פרוספר (פרי) טויטו ורב-טוראי פליקס ניקולאיצ'וק.
יוני היה בן עשרים ואחת בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין במושב ינוב. הוא הועלה לדרגת סמל אחרי מותו.
יוני הותיר הורים, אחות גדולה – שירלי, ואחים למחצה– גל וטל.
כתבה שירלי, אחותו של יוני: "אין לי מושג אם לכל האחים יש קשר כל כך חזק. מה שבטוח זה שיוני היה עבורי מתנה משמים ושהחיים בלעדיו אינם חיים ... במהלך השבעה לא האמנתי למספר האנשים שביקשו לספר לי כמה אחי, במהלך החיים הקצרים שלו, הספיק לעשות עבורם ואיך השפיע על חייהם ... יונתן הקטן הפך לגבר ואף לאגדה. אחי האהוב – עכשיו אתה מלאך, לא עוד יברכוך, לא עוד תבורך. אלוהים, אלוהים, אלוהים, לו אך בירכת לו חיים".
ברי, חבר של יוני לשירות הצבאי, כתב: "יוני, איך הכול נקטע באמצע, כמה תכנונים, כמה שאיפות היו לנו ביחד. זה לא הוגן, יוני, לקחו לי אותך. הבטחת שתבוא למסיבת השחרור שלי, ושאף אחד לא יעצור בעדך. יוני, אני משתחרר בעוד חודשיים בלעדיך, אבל איתך.
יוני. בכל פעם שיורד גשם, העולם דומע כי איבד אותך. ובכל פעם שהשמים מאירים, העולם שמח כי קיבל מלאך".
ברי פתח באתר פייסבוק קבוצה בשם: לזכור את יוני (יונתן) פלג. בדף הראשי יש מידע אודות חייו ומותו של יוני וכן יש גלריית תמונות שלו, דברי זיכרון והודעות אודות אזכרות והנצחות.
במהלך שירותו כמדריך הציע יוני כמה שינויים בתכני הקורס שהעביר. המלצותיו התקבלו לאחר מותו, והוחלט לקרוא לתרגיל המסכם של הקורס "תרגיל יונתן". בכל סיום קורס, בתחילת התרגיל המסכם נאמרים דברים לזכרו.
בשנת 2007 נערך ברעננה ערב לזכר יוני בהנחיית אנשי בה"ד 7, הבסיס בו שירת.
רותי סעדון חי, בת מושב ינוב, כתבה לאחר הלוויה את השיר "וכעת בלי חבר":
"הם עומדים חבוקים מול הקבר / נפשות צעירות במדים ירוקים / הם בוכים על חבר שלא ישוב עוד / כואבים, דואבים, מחפשים ניחומים. // 'אל מלא רחמים' נשמע מהרמקול / נזכרים הם בו ולא מאמינים / 'ונפל מות גיבורים' / ובבכי מר פתאום הם פורצים. // הכאב כה חזק ונוגע / שחודר ללבבות הרבים מסביב / לו יכלו הם להקפיא את הרגע / היו ביחד חוזרים לאתמול עם עתיד. // אך הרמקול ממשיך להשמיע / 'בגן עדן תהא מנוחתו' / מתחבקים בחוזקה ומבקשים הם / שתהא צרורה בצרור החיים נשמתו. // ברגעים שאחרי בא השקט / והשמש יורדת אט אט לאיטה / הם חוזרים לימים שנותרו בלי חבר אהוב / שהלך ולא מבחירה".