סגן יעקב משה שמואל בנימין בלום ז"ל

קורות חיים

בן ברברה ואלכס, נולד ביום י"א באב תשכ"ט (25.7.1969) ברמת גן, אח לאבינעם-דב ולשי-ברוך. משה למד בבית-הספר היסודי 'שילה' והשתתף בחוג לילדים מחוננים באוניברסיטת בר אילן, מכיתה ד' עד כיתה ו'. בכיתה ז' למד במכינת בני עקיבא בגבעת שמואל. במהלך לימודיו בכיתה ח' שהה משה עם משפחתו בארצות-הברית לרגל שנת שבתון של אביו. במחצית הראשונה למד בהוואי ובמחצית השנייה בניו-יורק. כששבה המשפחה ארצה, סיים משה את לימודיו התיכוניים בבית-הספר הטכנולוגי 'אמית' בקמפוס של אוניברסיטת בר אילן והתמחה במחשבים ואלקטרוניקה. משה לא תמיד הכין את שיעורי הבית או התכונן לבחינות ולעתים קרובות הסתפק במה שזכר מהשיעורים. ראש המועצה הדתית של גבעת שמואל זוכר שמשה התכונן לקריאה בתורה לקראת הבר-מצווה שלו - ללא עזרת מורה, וקרא את כל פרשת "ואתחנן" כבקיא ורגיל. לפני הצבא ניגש למבחן הפסיכומטרי, ללא קורס, והגיע לשני האחוזים הגבוהים ביותר במדינה.

כנער היה חבר בתנועת 'בני עקיבא'. משה היה 'תולעת ספרים', אך גם שיחק טניס, שחה, למד ג'ודו, ניגן בקלרינט, אהב להאזין למוזיקה, לעסוק במחשבים ובאלקטרוניקה ובתקופת לימודיו התיכוניים החל גם לצייר.

משה התגייס לצה"ל בספטמבר 1987 ושירת בחיל-האוויר כטכנאי קשר ולאחר-מכן כקצין. משה פרח בצבא והיה לחניך ולחייל מצטיין. הוא מאוד אהב את הצבא ואת חבריו ומפקדיו, שאהבו אותו. משה שמר מצוות והקפיד להשכים קום כדי להספיק להתפלל לפני תחילת הפעילות הצבאית. הוא היה צמחוני-טבעוני והרבה לבשל לעצמו בעת השירות. משה נהנה מהרעיון שהוא אוכל מזון בריא, מתעמל ועושה הכל כדי לשמור על בריאותו. חבריו לצבא זוכרים את הריחות שאפפו את סיר הבישול שלו ואת שכיבות הסמיכה שהקפיד לעשות בכל ערב, תוך שהוא נזהר שלא להפריע לאחרים.

ביום 3.4.1990 נפצע משה במבצע של חיל-האוויר. למרות שהיה מהקצינים הצעירים ביותר ביחידה, הוא נבחר לצוות מיוחד שהיה אמור להקים את מכלול הקשר למבצע חשוב וחשאי. בזמן התקנת המערכת שהיתה חדשה ונרכשה לא מכבר, קרסה האנטנה וראשה פגע בראשו של משה ובעמוד השדרה שלו והוא נותר משותק בכל גופו. אחרי יותר מתשעה חודשים של חוסר הכרה, התחיל לנשום בכוחות עצמו באופן חלקי ולתקשר במצמוצי עיניים ואחר-כך גם בנענועי שפתיים.

כדי לשפר את סיכויו, הוסיפו הוריו לשני השמות הראשונים של סבא רבא מצד אביו שקיבל עם לידתו, גם את שמו השלישי של הסבא רבא - שמואל ואת שם הסבא רבא מצד אמו - בנימין. לאחר פציעתו גר משה עם משפחתו בגבעת שמואל ואחר-כך ברמת גן. הוא השתתף בחוג קליעה בבית הלוחם ובקורסים באוניברסיטת בר אילן. כמו-כן האזין לקורסים שונים בבית, שמע מוזיקה וצייר במרץ בעזרת הפה. במאי 2000 נערכה בבית הלוחם בתל אביב תערוכה מציוריו, 'נופי הלב'. אמו מספרת עליו שהיה חד, חביב, טוב לב ומצחיק. גם אחרי פציעתו המשיך להיות כך והיה תענוג להיות במחיצתו. הוא ידע תמיד להעריך את הדברים הקטנים בחיים ונהנה אף מטפטוף של גשם. בשנים שלאחר פציעתו התנדנד פעמים רבות בין חיים למוות. הרופאים אמרו שאין מה לעשות מלבד להתפלל, והוריו אכן הרבו להתפלל. כנגד כל הדעות הרפואיות משה התגבר על מצבים בלתי אפשריים ושמר על שמחת החיים, עד שמערכות גופו קרסו.

משה הלך לעולמו ביום כ"ד באב תשס"ג (22.8.2003), יותר מ-13 שנים לאחר פציעתו והוא בן שלושים-וארבע. הוא הותיר אחריו הורים ושני אחים. משה הובא למנוחות בבית- העלמין הצבאי בקריית שאול. בשורות הכיתוב האישי שעל קברו נחקק: "נתת שמחה בלבי...", פסוק מתהילים ד', ח'.

משפחתו הוציאה חוברת לזיכרו. הוריו כותבים בחוברת: "איננו יכולים לנהל שיחה ממושכת מבלי ששמך יעלה. אנחנו מתאבלים על עזיבתך אותנו, אבל מודים לאלוהים שהעניק לנו אותך ולו גם לדקה. שלוש-עשרה השנים אחרי פציעתך היו קשות, והחודש האחרון במיוחד, אך היינו עדים לנסים, לאומץ, לנדיבות רבה, וראינו את האנושיות במיטבה. אתה הבאת את הטוב בבני אדם..."

מתוך שיר שכתבו הוריו: "אנו מתגעגעים להומור העוקצני/ והשובב שלך/ אנו מתגעגעים לחיוך/ המחמם לבבות שלך./.. אנו מתגעגעים לילדים המתוקים/ שיכולת להביא לעולם/ עם עיניים ירוקות כשלך/ ומוח חד כשלך."

אלכסנדרה כותבת: "משה היקר, רציתי להיפרד ממך ולומר לך תודה, תודה על שמחת החיים שלך, על הבדיחות, הנתינה העמוקה שלך, המלה הטובה שלך שתמיד באה כאשר היינו זקוקים לה. משה, לא הכרתי אדם האוהב כל-כך את החיים ומתבונן בסביבתו ללא הרף ותמיד מוצא את הטוב. חוש ההומור שלך, הצבעוניות המיוחדת שבה ראית כל דבר וכל אדם איפיינה אותך תמיד... היום, כשאני כותבת את המלים האלה, אני יודעת שאתה במקום מובחר בשמים, צובע אותם בקשת ססגונית, מתבדח עם כולם. לנו כאן למטה נשאר הזיכרון של ידידות נפלאה ושמחת החיים שלך."

מפקד הבסיס, אסף, ספד לו: "אין לי ספק שהמלאכים שם למעלה עקבו בהשתאות אחרי מאבקך הארוך והמופלא והם אלו שינחמו אותך בנועם כנפיהם בהיאספך אליהם."

מפקד היחידה, סגן-אלוף אבי, מציין את יעקב כחייל חכם, שקט ומסור באופן ראוי לציון. הוא משבח את התנהלות המשפחה אחרי התאונה: "מאז פציעתו, הוא טופל על ידיכם, בני משפחתו, במסירות שאין כמותה. מעמקי לבכם שאבתם כוחות ותעצומות נפש להמשיך להיות משפחה חמה, אוהבת, מלוכדת ותומכת ללא סייג."

שלומי, חברו לשירות הצבאי כותב: " משה, בחזותך היית כנער. תחושה זו רק התעצמה כשהסתכלתי במהלך השבעה על אלבום התמונות שלך, שם נגלה לעיני נער במדי חייל, חייכן, צנום, בעל לחיים אדומות. חייל שאפילו לא התגלח. נער כלפי חוץ אך לוחם עיקש מבפנים. משה, אין רבים כמוך, חכמים וצנועים התורמים בצורה כה גדולה מבלי להישמע. כמ"מ באו התכונות הללו לידי ביטוי: צניעות, מקצוענות ושקט נפשי לצד תבונה והכרת האדם. יותר מכל מלווה אותי התחושה וחוסר היכולת להבין שבעצם אתה הרי האנטי-תזה לחייל, היית חייל וקצין שבעיני ועל פי הבנתי אינו שייך ללקסיקון המלים של מלחמה ומוות. אתה, משה, בעצם שייך לעולם אחר, של שקט, שלווה, למידה, אקדמיה, הבנה ומחשבה תחילה."

בשמת, שתפקידה היה ללוות את משה, הרגישה כל הזמן שהוא כמפקד נותן לה הרבה יותר ממה שהיא נותנת לו. היא כותבת: "אתה יודע מוישי, השבת קראנו בפרשת 'ניצבים' את הפסוק המפורסם "ובחרת בחיים", וזה מה שאני בוחרת לזכור, החבר הטוב שלי, המפקד הנערץ שלי, מוישי, אמנם נפטר מגופו, אך מורשת החיים האצילית שלו שמורה בליבי."

גם אחרים שטיפלו במשה וסעדו אותו בשנים הקשות האלו מספרים על אישיות מיוחדת במינה עם תעצומות נפש בלתי רגילות.

שלי כותבת: "קצרו המלים כולן מלתאר את הגדולה שבך/ לא ניתן להכיל בתובנה אחת את כל העומק שבך/ כמה כוח/ כמה ייחוד./ השעות שביליתי לצידך מילאו אותי לעתים יותר מאשר שנים במחיצתם של אחרים./ ואולי ישנם דברים שלעולם לא נוכל להבין, לדעת./ אני מאחלת לכל אדם לפגוש מלאך כמוך/ מלאך על פני האדמה./ ולך, רק נותר לי לומר/ תודה/! שתזכה לשלווה, למנוחה ולאושר/ מלאך!"