רס"ב עמיחי כרמלי ז"ל

קורות חיים

בנם של יפה (ז"ל) ויצחק. נולד ביום ח' באלול התשל"ו (3/9/1976) בראשון לציון. בן בכור להוריו, אחריו נולדו עמית וערן.

עמיחי נהרג בשבת לפנות בוקר, י"ב בסיוון התשפ"ב (11/6/2022), בעת מילוי תפקידו כמתנדב במשטרת התנועה. נהג שהיה תחת השפעת אלכוהול וסמים דהר עם רכבו לעבר מחסום משטרתי יזום לבדיקת שכרות, בצומת בית החולים הווטרינרי בראשון לציון. המחסום בו היו עמיחי וחבריו לצוות. מעוצמת הפגיעה, עמיחי נהרג במקום.

עמיחי היה בן 45 בנופלו והועלה לאחר מותו בשתי דרגות, לדרגת רב סמל בכיר.

כשעמיחי נהרג, רציתי לקנות חלקה משותפת לשנינו ולשריין לי מקום כשיגיע זמני להצטרף אליו.

הואיל ועמיחי נהרג בפעילות המשטרתית שכל כך אהב, לבוש במדים המדוגמים, החלטתי להעניק לו את הכבוד הראוי לו - להיקבר בטקס ממלכתי מדוגם. בדיוק כפי שהגיע לו. עם שיירה משטרתית שליוותה את ארונו ממחנה משטרת התנועה בבית דגן לבית העלמין הצבאי בראשון לציון.

עמיחי נקרא על שם סבו, רב-פקד משה (מיכי) כרמלי, שנהרג בעת מילוי תפקידו כסגן מפקד משטרת עזה וצפון סיני ב- 5/10/1973, כשנזרק רימון לרכבו ובכך הפך להרוג הראשון של מלחמת יום הכיפורים. משה ז"ל היה בן 44 בנופלו.

עמיחי גדל במשפחת השכול של המשטרה וזו היתה חלק מהמורשת שלו.

עמיחי התנדב למשטרה בתפקידים מגוונים במהלך כשלושים שנה, מתוכם התנדב במהלך 15 השנים האחרונות במתנ"א שפלה. הוא אהב מאוד להתנדב והרגיש בכך שליחות לסייע במאבק למניעת פשיעה.

עמיחי היה אדם מיוחד מאוד והצליח להיכנס לאנשים רבים ללב. אדם ערכי ונעים הליכות עם אהבה עצומה לאדם ולמולדת. חרוץ, משימתי ותמיד התנדב לסייע ולעזור. עמיחי השאיר אחריו את חותמו ללא קשר למשך ההיכרות עימו, קצרה כארוכה.

עמיחי זכה להשלים בחייו סגירות מעגל רבות.

עמיחי ואני (קרן) הכרנו בשנת 1993 כשהתנדבנו כבני נוער במשמר האזרחי ולקחנו חלק במשמר הכבוד של אנדרטת הנופלים במצבת התותח בראשון לציון. מי ידע שיום יגיע ושמו של עמיחי יהיה חקוק על אותה האנדרטה בה הכרנו. זכיתי להכיר את עמיחי ולהיות לצידו כמעט 29 שנים. שני שליש מחיי.

הבאנו לעולם שני ילדים מקסימים, יובל (בת 19) ושגיא (בן 16), שמעריצים את אביהם וימשיכו את דרכו. יובל ירשה את האופי המיוחד של אביה ושגיא ירש את מורשת ההערצה ללובשי המדים שמגינים על חיינו.

זכיתי להכיר את סבתו של עמיחי, יונה (קוקה) ז"ל. אישה מדהימה. הכרתי אותה כשנה וחצי בלבד, אך זה היה מספיק להשאיר חותם בחיי. במכונית הגולף האדומה שלה היו תלויים מתחת למראה זוג קבקבים הולנדיות מקרמיקה לבנה. לאחר מותה הקבקבים היו תלויים במכוניות שהיו לי מאז ועד היום, באותו המקום. לא תיארתי לעצמי שיגיע יום ואיכנס לנעליה.

כשעמיחי ואני עמדנו להתחתן, קנינו דירה מניצב בדימוס אנוש גבעתי ז"ל, שהיה באותה התקופה מנכ"ל החברה הכלכלית בראשון לציון, אך עשרות שנים לפני זה הוא היה מפקדו הישיר של הסב שנרצח. עמיחי נטמן בבית העלמין הצבאי בראשון לציון, באותה החלקה ובאותה השורה בה קבור אנוש ז"ל.

למאיר רוט היתה חנות נשק מול גן העיר בראשון לציון. עמיחי עבד בחנות בשנות העשרה לחייו. במהלך השנים בית העסק התרחב ונתווספו אליו מיטווחים לאימוני ירי.

שנה וחצי לפני מותו, עמיחי עשה הסבת מקצוע וסיים קורס מפקחי מיטווח. בסיום הקורס עמיחי חזר לעבוד עם אותם האנשים שאהב והרגיש שחזר הביתה.

בשנת 1999, כשנה לפני שעמיחי ואני התחתנו, נסענו לטיול עם הוריו בעין חרוד. עמיחי ראה דוכן של המרכז הישראלי לכלבי נחייה של בית עובד וביקש להירשם לפרויקט משפחת אומנה לגידול גור נחייה בשנת חייו הראשונה. אימצנו את "אפולו". גור גולדן רטריבר זהוב, יפה ומקסים, שזכה להישאר איתנו 10 שנים נוספות ולהביא עשרות גורים ששימשו כלבי נחייה לעיוורים. הכלב שסבל מאי ספיקת כליות, גסס לעמיחי בידיים. עמיחי הביא את גופתו לבית החולים הווטרינרי בראשון לציון. בדיוק למקום בו קיפח בעצמו את חייו.

עמיחי נהרג בדרך (דם) המכבים בראשון לציון. ביום הזיכרון האחרון שחל לפני כחודש, עמיחי הביא לילדים ולי את סיכות פרח דם המכבים ארוזות בקופסת פלסטיק שקופה. מי ידע שבחודש שאחרי נצטרף למשפחת השכול.

יהי זכרו ברוך