קורות חיים
עודד, בן אשר ונחמה, נולד בכ"ח באב תרפ"ט (03.09.1929) בתל אביב, דור רביעי בארץ, תמיר, חסון, שחרחר, מתולתל שיער וחיוך על שפתיו. מקטנותו ידע להבליג על כאב ולהסתיר רגשותיו. בן 5 למד מעצמו את תורת הקריאה, בהיותו בכיתה ב' העבירו מורו למחלקה גבוהה יותר, כי רמת ידיעותיו עלתה על זו של הכיתה. עזה היתה אהבתו לספרים, בין ספרי מדע ובין ספרות יפה, עד כי הוכרחו לעתים להפסיקו מקריאה. לרגל עבודת האב החליפה המשפחה פעם בפעם את מקום מגוריה, אך הוא הסתגל לכל בית ספר.
את שתי שנות הלימוד האחרונות של בית הספר העממי עשה בקבוצת רמת יוחנן מתוך הסתגלות מהירה לחיי הקבוצה. בסיימו את בתי הספר העממי נכנס לגימנסיה "חוגים" בחיפה והיה מן התלמידים הטובים ביותר. חיבב ביחוד את מדעי הרוח ובהם הצטיין ואף התכונן לעבודה מדעית באוניברסיטה. שאף שלא להיבלע ולהיטשטש וחיפש חיים של עצמאות נפש. חזה בכאב כיצד הדור נגרר אחר המנהיג והמפלגה, ללא מחשבה עצמאית והמכונה משתלטת על רוחו של האדם. בפיתוח הטכניקה ללא התפתחות מתאימה של ההומניות האינדיבידואלית והליברליזם ראה את חורבן האנושות והגיע למסקנה: "שכר הטכניקה יוצא בהפסדה, טובים חיים פשוטים ללא כל ההמצאות החדשות המסייעות בידי האדם מלגור בכפיפה אחת עם טכניקה בלתי מרוסנת שאינה יודעת מעצור" (מתוך חיבור הבגרות שלו, תש"ז). ניסה להיאחז באמונה שאבדה לדור כי "אשרי האמונה המקנה את האושר וטובה אמונה קנאית המאחדת אותנו מאי אמונה וציניזם הגורמים להרס עצמנו" (מתוך חיבורו "אשרי המאמין"), רב היה רצונו להבין ולחקור, מטבעו היה סוער ומשנגע דבר ללבו דיבר בהתלהבות ובבטחון כה מרובים, שדבריו חדרו ללב השומע, התנצח ללא פשרנות, אולם מששוכנע הודה בטעותו.
הוא היה נאמן לתורה: "לשמור מכל משמר על אהבת המולדת, אהבת החירות והיות האם ישר עם עצמו". היה מלא מרץ וחדוה, הרוח החיה בין חבריו לכיתה. קולו הלך מקצה החדר עד קצהו, הן בענינים העומדים על הפרק והן בדברי בדיחה וחידוד. וכך היה גם בין חבריו לנשק, בעל לשון שנונה, ופתגמיו נעשו במשך הזמן לנחלת חבריו. הוקיר את הוריו וידע להפיג את עצבונם בשעת צער. מיום עמדו על דעתו היה מסיח בעיותיו וספקותיו לפני אביו, אף כי היה שוקד על לימודיו וקריאתו הקדיש מזמנו גם לספורט, היה מדריך בתנועת הנוער "גרודוניה" ופעיל ב"הגנה".
כשסיים את הגימנסיה יצא לשנת שירות בקיבוץ "אפעל". בפרוץ מלחמת השחרור הותקפה הנקודה קשה, עודד השתתף בכל פעולה מסוכנת, ולא פעם החליף את חבריו כדי שיוכל להשתתף במבצעים נפשו סלדה מצבאיות, אולם ראה במלחמה זו את הכרח השעה וציית לפקודות ללא הערה קלה ביותר. בקרב הצטיין בבטחון ודאגה לחברים. ביכר את המקלע על שאר הכלים, כי בו מחפים על חבר. טיפל ב"לואיס" באמונה ופירקו בשקט גם בשרוק הכדורים מעליו. משום טיפולו זה לא הכזיב הכלי בקרב וחבריו בטחו בטחון רב בהיות עודד אתם עם ה"לואיס", אחרי הקרב היה לוקח ספר וקוראו במנוחה, אף בשעת הפצצה, במצבים קשים ידע לרומם את חבריו בדרך כלל העלים מהוריו את הסכנות שבהן נמצא ואת הדאגה לשלומו ביטל בתשובה: "אני עושה את המוטל עלי ואם כל צעיר יעשה כמוני, מן ההכרח שיהיה טוב". השתתף בקרבות על יזור, סלמה, תל-ליטוינסקי, חיריה והסביבה. בקרב בתל - ליטוינסקי עזב את עמדת המגן שלו ותחת מטר כדורים זחל והגיע אל אחד הפצועים והביאו למקום מבטחים, אף כי לא הכיר כלל את הפצוע. טען כי יש להסתגל לכל קושי ובחזרו מקרב בסביבות כפר סבא שנמשך כל הלילה נשא את מקלעו כ-20 ק"מ ועל אף עייפותו לא הסכים כי חבריו יחליפוהו. כעשרה ימים לפני נפילתו נפצע מרסיסי רימון וקיבל זריקה נגד הרעלת דם. המפקד אסר עליו להשתתף בפעולה קרבית, כי לא יוכל לקבל זריקה כזו אם ייפצע שנית, אך הוא לא ויתר בשום פנים על השתתפותו בפעולה ויצא לפשיטה על ג'לג'וליה ואחר כך לפריצת הדרך לירושלים.
ביום ט"ז באייר תש"ח (25.05.1948) לחם גדודו ליד לטרון. הקרב נמשך מ-3 בלילה עד 3 בצהרי יום המחרת. כיתתו חיפתה על הנסיגה. תחת אש כבדה הצליחה להחזיק את האויב במרחק, אולם המקלעים הקלים לא יכלו לתותחי האויב הכבדים ועודד נפצע עד הרגע האחרון לא הניח את המקלע מידו. דמות המפקד הגיבור מנבי יושע היתה נגד עיניו, אותו שיבח קודם לכן לפני חבריו כאיש מופת. הוא ביקש מחבריו: "עזבוני ולכו..." אף על-פי-כן הוציאוהו והובילוהו לבית חולים. הדרך נמשכה למעלה משעתים וקצתה בזחילה בשדה פתוח. כל המאמצים להצילו לא הועילו, ובבית החולים בכפר ביל"ו יצאה נשמתו. נקבר בנחלת יצחק ב-28.05.1948. במלאות שנה למותו הוצאה לזכרו חוברת זכרון "עודד".