קורות חיים
דוד (דודי) בן ציפורה ודב, נולד ברמת-גן בכ"ב בסיון תש"ך (17.6.1960) כבן הבכור במשפחתנו. ככל בכור ניתנה לו תשומת-לב מלאה. הקפדנו לצאת עמו לטיול היומי באווירו הצח של "גן הקופים" שליד ביתנו. בשבתות היינו מרחיקים לכת עד גן המלך דוד, שם אהב דודי להתבונן במזרקת המים והתנדנד על סוס העץ שהיה שייך לאחד הצלמים. בהיותו בן שנתיים עברנו לגור בשיכון הצנחנים.
דודי החל ללכת לפעוטון שבשיכון ומקץ שנה עבר לגנון עד שנכנס לגן החובה. בילדותו היה שקט ורגיש ואהב מאוד סיפורים. עם כניסתו לבית-הספר, אך החל לשלוט ביסודות הקריאה, החל "בולע" ספרים. בחלוף השנים נתגלה דודי כתלמיד ממושמע המכין את שיעוריו ברצינות וביסודיות ומקדיש את זמנו הפנוי לספורט.
כבר בשנות חייו הראשונות התברר, כי התא המשפחתי חשוב לו עד מאוד. תמיד הקפיד על השתתפות בסעודת ליל השבת בבית סבתא וסבא, עד כי לא ביטל את השתתפותו בסעודה מפני תוכנית בילוי אחרת. אל חבריו נהג להצטרף רק לאחר סעודת ערב שבת.
את בית-הספר העממי "ארנון" סיים דודי בהצטיינות, על עזרה לזולת, תלמיד לדוגמא והתנהגות למופת. דודי המשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון ע"ש בליך במגמה הסוציולוגית. כאן גם החל להתבלט כספורטאי ונבחר לייצג את בית ספרו בנבחרת הכדורסל. בתקופת התיכון הירבה לטייל בארץ והחל לגלות אהבה לצילומי טבע ונוף. מרחבי סיני קסמו לו מאוד והוא הצטרף לטיולי החברה להגנת הטבע. בהם אהב מכל את הזריחות והשקיעות, את המית גלי הים ואת מראה ההרים והקניונים.
בפרק הזמן שבין סיום התיכון לגיוסו התכונן דודי גופנית ונפשית לשרות הצבאי, אותו ראה כאתגר ולא יציאה ידי חובה. מדי ערב בערבו נהג לרוץ כדי לסגל לעצמו כושר גופני. כמו כן הציב לו כמטרה להכיר ביסודיות את מרחבי ארץ-ישראל ולהוסיף לידיעותיו נדבכים חשובים בגיאוגרפיה, בהיסטוריה של עם ישראל ובנושאים אחרים. דודי האמין שצה"ל זקוק לאנשים בעלי איכות גבוהה, אנשים שורשיים המרגישים רגש של שייכות למדינה. הוא המשיך לטייל בארץ. הוא לא היה מוכן לאמץ לעצמו את המנהג שהפך לנורמה, שלפיו חייבים, כביכול, לטייל בחוץ-לארץ לפני השרות הצבאי, ועל כן הקדיש את זמנו לטיולים בארץ.
באוקטובר 1978 התגייס דודי לצה"ל והוצב בחיל השריון וכך החל פרק חדש בחייו. את תקופת הטירונות עשה בניצנים. כאשר באנו לבקרו ראינו את האוהלים, והנה הם מוצבים בשלוליות מים. חשכה היתה מסביב. הלב התכווץ למראה ה"ילד", שרק אתמול חבש את ספסל הלימודים והוא מוסתר בתוך מדי ב' גדולים.
המעבר מן הבית החם והאוהב לאווירה של פקודות ושל התייחסות למספרים, ולא לאנשים, לא היתה לרוחו. משם כתב כי "העוגות נגמרו ועמם אזל גם ריחו של הבית והגשם השוטף שיורד הוא לברכה לא רק לאמא-אדמה, כי אם גם לטירונים. הוא מאפשר מנוחה, שיחה, והחשוב מכל - מחשבה. את העתונים שהבאתי מן הבית אין זמן לקרוא ואותי זה מרגיז מאוד".
דודי אהב את הקריאה והספר היה הציוד הבסיסי שהוכנס לתרמיל. חרף מגבלות רפואיות עשה דודי הכל כדי שיוכל להמשיך ולשרת ביחידה לוחמת. הוא עבר מקורס לקורס וסיים את קורס הקצינים. זמן מה שימש כמפקד מחלקה ולאחר מכן התמנה לתפקיד סגן מפקד פלוגה. כקצין האמין דודי, שהוא חייב לשמש דוגמא ומופת לפיקודיו, לא במילים, כי אם במעשים. הוא לא שמר מרחק מפיקודיו ותמיד היטה להם שכם. הוא אהב את האדם ושנא את הביורוקרטיה.
לאורך כל הדרך ליוינו אותו בחרדה ובגאווה וחיכינו בכליון עיניים מחופשה לחופשה. מאוחר יותר - הציפיה היא לשניים. גם רוני הצטרף ליחידה לוחמת, והעיניים תמיד מביטות מבעד לחלון לראות מי מהשניים יגיע, ואולי שניהם. דודי, הנער התמיר בעל החיוך השובב והביישני, לא הירבה לדבר על עצמו. הוא היה איש ספר ואת זמנו הפנוי הקדיש לקריאה ולמחשבה.
ביום שישי, י"ג בסיון תשמ"ב (4.6.1982), מעט לפני כניסת השבת, הגיע דודי לחופשת שבת. כעבור שעה קלה צילצל הטלפון והקול מעברו השני של הקו הודיע לדודי, שעליו לחזור מיד כדי להתייצב בבקעה. דודי ארז את סרבליו הרטובים ונפרד מאיתנו בנשיקות, במלים: "הפעם לא אחזור כל-כך מהר". ליבנו נצבט בקרבנו, הדמעות חונקות, ורק העיניים ליוו אותו, כאשר צעד לעבר סוללת העפר, כשכומתה שחורה על כתפיו, הקיטבג בידו.
כשפרצה מלחמת שלום הגליל, יומיים לאחר מכן, בט"ו בסיוון תשמ"ב (6.6.1982) היה דודי עם הכוח שפרץ ללבנון. ביום ד', י"ח בסיוון תשמ"ב (9.6.1982) ניטש קרב בעין זחלתא, בדרך המובילה לכביש בירות-דמשק. הטנק של דודי, שהיה בין ראשוני הטור המוביל, נפגע ממארב של קומנדו סורי בטיל אר.פי.ג'י. דודי נפל, והוא בן 22 שנים.
הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בקריית שאול בתל-אביב. דודי השאיר אחריו הורים, אח - רוני ואחות - נועה.
הוריו וחבריו הוציאו לאור חוברת לזכרו.
במכתב תנחומים למשפחתו, כתב אחד ממפקדיו: "דרישותיו היו חמורות מעצמו וגם מחייליו, כאיש צבא היה חייל ממושמע אך לא דגל במשמעת עיוורת. על כל פקודה שלא הייתה נראית לו היה מתווכח בלהט, אך תמיד ביצע אותה באופן הטוב ביותר, גם אם לא הייתה לרוחו".
מפקד היחידה כתב: "דודי המצפוני, שאיכפת לו מכל דבר והמתרעם על כל הנראה לו כחוסר צדק. מאוד בלטה תכונה זו בתפקידו האחרון - סמ"פ בפלוגת הצמ"פ. הוא האמין, ובצדק, שלפלוגתו מגיע הכול".