טוראי שמואל "בוז-בוז" בקלצ'וק ברקאי ז"ל

קורות חיים

בן יעקב ומרים. נולד בתשעה באב תרפ"ט (15.8.1929) בסטולין, פלך מינסק, שבפולין. בן חמש עלה ארצה עם הוריו - ב-1935. גדל והתחנך ברמת-יצחק וסיים שם את בית-הספר העממי. מגיל 12 התחנך בהכשרת-נוער, עבר את הארץ לאורכה ולרוחבה והכירה. בהיותו בן 15 הצטרף לפלמ"ח והיה מותיקי פלוגה ח'. מן המתנדבים הנענים לכל קריאה. בימי מלחמת השחרור הגן על גבולות תל-אביב, ליווה שיירות מתל-אביב לירושלים והיה האוחז ב"ברן" של השיירה. על פניו הבעת טוב-לב ועליזות והליכותיו פשוטות, כובש לבבות ומשכנע בסיפוריו. לשאלה, האין זה מסוכן מדי להיות תמיד בין הראשונים, היה משיב: "החיים אינם חברת-ביטוח; "כמה יפה יהיה לראות צבא ישראלי מסודר" - זו היתה שאיפתו, אך לא זכה להגשימה.

בשנת-חייו האחרונה היה ברמת-רחל והגן על המשק בתוך קבוצה של הפלמ"ח. הגיע לגוש עציון עם מלווי שיירת נבי-דניאל, ונשאר עם מחלקתו במשואות-יצחק. התחבב על כל האנשים. לאחר שנפל מפקד המחלקה בכ"ה בניסן נתמנה שמואל במקומו. ידע היטב את חומרת המצב, ויומיים לפני מותו אמר לחברו: "איני רוצה כי תהיה עוד חברי כי כל חברי נופלים בזה אחר זה, וגם אתה עלול..." ידעו כי מנוי וגמור עמו שלא ליפול חיים בידי האויב. "אם אהרג", אמר, "שמואל בקלצ'וק לא נפל, רק וו.זוו.ז. (כינויו)". ואמנם היה בין האחרונים בגוש עציון; וגם ראוהו אחרון בעמדה כשהוא במצב רוח מרומם. קרוב לודאי שלא נפל בשבי, וכנראה ששמר לעצמו את הכדור האחרון.

נפל בגוש עציון בערב הכרזת המדינה, ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948).

בדברי הספד של אחיו נכתב בין היתר:" אחי היקר האם נוכל להשלים עם העובדה כי אתה איננו עוד בחיים. אותה נפש יקרה אשר כה אהבה את המולדת ולמענה נפלת.. בין הראשונים היית בכל ההתקפות, בליווי השיירות היית תמיד הראשון וכמה פעמים נפצעת. שחקת עם המוות ובחזרך הביתה זרקת את חולצתך השותתת דם כדי שלא נראה מה קרה לך."

ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר עם שאר חללי הגוש למנוחת-עולמים בהר-הרצל בירושלים.