קורות חיים
שושנה, בתם הבכורה של בלומה ואפרים סמולביץ (בן שמואל), נולדה בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, ביום כ"ו בכסלו תרצ"ח (30.11.1937), ושמה אז - רוזה. הייתה לה אחות אחת, רנה.
כשהייתה שושנה בת שנתיים התייתמה מאימה, שנפטרה בלידת אחותה. אביה, שלא היה מסוגל לטפל בבנותיו הרכות, שלח אותן לבית יתומים יהודי.
שושנה הרבתה לספר לילדיה האהובים על תקופת שהותה בבית היתומים, שהיה מוסד מנוכר ועצוב. בכל חדר גרו שתים-עשרה ילדות, ובחדר האוכל הן ישבו על ספסלי עץ נוקשים. שושנה אף זכרה היטב שבגיל חמש הביטה לשמיים והבינה שהם ריקים מאלוהים. את התובנה הזאת נשאה בליבה מאז ועד יום הירצחה. זכורות היו לה לטובה החופשות השנתיות בעיר קורדובה שבארגנטינה, שבהן חוותה רגעי צחוק ואושר ואכלה פירות מתוקים שקטפה מהעצים. כמו גם נקודת האור שהייתה אחותה הקטנה, חברתה הקרובה ביותר כל חייה. בבית היתומות נהגה רנה להגן על שושנה בכוח הזרוע, למרות גילה הצעיר.
בגיל שתים-עשרה עזבה שושנה את בית היתומות והחלה לעבוד לפרנסתה. היא הצטרפה לתנועת נוער יהודית, ובגיל חמש-עשרה עלתה לארץ עם הסוכנות היהודית, נקלטה בפנימייה ולמדה עברית.
בשנת 1955, בהיותה בת שמונה-עשרה, התיישבה בקיבוץ עין השלושה בצפון-מערב הנגב, שהוקם חמש שנים קודם לכן. מייסדיו היו בני גרעין של תנועת "הנוער הציוני" מאמריקה הלטינית.
בשבילי הקיבוץ פגשה את אלי כרסנתי ואיתו התחתנה. לבני הזוג נולדו שני ילדים, מעינה ומוטי.
שושנה למדה לתואר ראשון בחינוך במכללת אורנים ובנוסף למדה אומנות במכון אבני. האומנות הייתה מרכז חייה. רוב שנותיה עבדה כמורה לאומנות בבית הספר היסודי בקיבוץ עין השלושה, ואחר כך בקיבוצים נוספים בחבל אשכול שבנגב. היא אהבה את עבודתה מאוד, ראתה בה ערך עליון וגידלה דורות של תלמידים על אהבת האומנות על חשיבותה של היצירה, וערכים אלה דבקו בהם.
לצד הוראת האומנות הייתה שושנה אומנית בזכות עצמה. הושפעה מתנועות האומנות שפעלו בארץ בזמן שהחלה לצייר, כמו "דלות החומר" ו"אופקים חדשים", קבוצה שגיבשה סגנון לירי בעל סממנים של הפשטה, ויצרה בעיקר ציורים גדולי ממדים, שהוצגו לא פעם בתערוכות בתל אביב. שושנה זכתה להערכה רבה מאומנים רבים, בהם יחזקאל שטרייכמן ומנשה קדישמן, שאהב אותה מאוד.
רוב עבודותיה היו ציור מופשט, אך לעיתים יצרה גם עבודות פיגורטיביות, כמו אלו שנכללו בתערוכת היחיד שלה, "כנף של פרפר", שבה הציגה על גבי קלפים שחורים וגדולים את סיפור ילדותה בבית היתומות. התערוכה נפתחה בגלריה בקיבוץ לוחמי הגטאות בשנת 2002, ומשם נדדה לגלריות נוספות ובהן הגלריה בקיבוץ בארי. לתערוכה זו שושנה צירפה טקסט: "בשעת ההשכמה הקרה והאפרורית, כשהייתה עדיין מנומנמת, הייתה רואה בעיניים עצומות חדר מוצף אורות ססגוניים. ידה השקופה הפכה לכנף פרפר זוהר".
אהבתה השנייה הייתה קריאת ספרים. היא נהגה לשבת ולקרוא שעות רבות, והעדיפה ספרי עיון ואומנות. אחד הספרים האהובים עליה היה ספר עב כרס על פיקאסו.
כאישה רחבת אופקים, אינטלקטואלית במלוא מובן המילה, העמיקה בתחומי ידע רבים, בהם אומנות ואדריכלות, חינוך ופילוסופיה. ניתן היה לשוחח איתה על כל נושא, למעט על פוליטיקה שממנה סלדה. שלטה בשפות רבות: מלבד השפה הספרדית, שפת אימה, והעברית שבה שלטה על בוריה, לימדה את עצמה צרפתית, אנגלית וגרמנית.
בבגרותה קיבלה שושנה כל דבר בשמחה ובחיוך, אף פעם לא חשבה שמגיע לה יותר. היא ידעה להכיל היטב קשיים ומהמורות שהיו בדרך חייה. תמיד נסכה ביטחון בסובבים אותה. ומשפט שהיה שגור בפיה תמיד היה "אל תדאגו הכול יהיה בסדר". כילדה שגדלה בתנאים קשים, שושנה שמחה בחייה על כל הישג, קטן כגדול, ומעולם לא התלוננה.
חייה מלמדים על תעצומות הנפש שלה, ועל יכולתה לצמוח מתוך הקושי של ילדותה.
נכדיה היו האור הגדול בחייה, שושנה אהבה מאוד ללמד אותם ולחלוק איתם את הידע הרב שלה.
בהגיעה לגבורות העתיקה את מקום מגוריה לקיבוץ בארי. חברי הקיבוץ קיבלו אותה בחום ובאהבה וראו בה אישה עדינת נפש ונעימה, שצעדה בשבילי הקיבוץ כשחיוך מאיר נסוך על פניה. שושנה הייתה פעילה במועדון הקשישים ונהנתה מהרצאות ומכל פעילות שהעשירה אותה.
בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים מגדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב.
בבוקר זה החלה מלחמה.
עם תחילת המתקפה פלשו לקיבוץ בארי יותר משלוש-מאות מחבלים, משלושה מוקדים. הם רצחו רבים מחברי הקיבוץ.
שושנה כרסנתי שבחיים לא פגעה בזבוב, שהייתה אישה צנועה וענווה, נרצחה בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023). היא נרצחה בביתה בקיבוץ בארי, מוקפת ביצירותיה המופלאות ועל אדמת הנגב שכה אהבה. בלכתה הותירה בן, כלה ונכדים שמתגעגעים עד אין קץ.
עם הידיעה על מותה החלו לזרום עדויות וסיפורים של תלמידיה על המורה הנערצת והאהובה, שהייתה כה משמעותית עבורם. במגזין האינטרנטי לעיצוב ואומנות "פורטפוליו" פורסמה לזכרה כתבה ב-27.10.2023, שכותרתה: "שושנה כרסנתי מבארי: המורה לאומנות המיתולוגית של חבל אשכול".