אלבום תמונות
7.2.70
שלום אשר!
אני מקווה שלא תתפלא כשתראה מיהו הכותב מכתב זה.
לא רק כמורה ולא כמחנך, סתם כחבר משק שקרוב קצת יותר לי ולבעיות גילי ובני כיתתי.
הייתי רוצה לשתף אותך בשאלות שאני שואל את עצמי, ולדעת את דעתך בשאלות אילו. כי סה"כ הן שאלות שלא מדברים עליהן בפה מלא... העיניים מדברות בדיחה עם עוקף שלא משאירה הרבה אי הבנות, ואווירה כללית שנושמים בשבת בבית. בעוד כ-5 חודשים אני עומד להשתחרר מצה"ל. בכל מאודי הייתי רוצה לחזור למשק, אבל... ופה מתחילות כל ההתלבטויות האין סופיות: מי זה המשק? איזו מין דרך חיים זו הקיבוץ? האם יש בכלל מקום (יש עוד מקום!) למסגרת הזו ששמה קיבוץ בארץ הזו? (סתם קיבוץ במרכז הארץ - לא קיבוץ ספר). יש לי בכלל מספיק ידידים וקרובים במשק הזה, שאהיה מאושר להיות איתם? האם אני בכלל "חיה" חברתית מספיק כדי להיות בקיבוץ? מה מעמד משפחתי אליה אני חוזר? בחברה הגבוהה, הנמוכה או הבינונית? (ויש חלוקה - בערך כזו, לצערי!) יש לי קרובים מבני כיתתי? מי מהם וכמה בכלל מתכוננים לחזור? יש לי עוד המון, המון שאלות בהן אני מתלבט. ואין טעם כרגע להעלותן.
מצד שני יש לי הרגשה עמוקה שמבחינה מוסרית אני חייב לחזור. אני חייב לאילו שגידלו אותי, לאילו שהשקיעו (ומשקיעים) את מירב שנותיהם בהקמת היישוב, וכל כך קיוו שאנחנו נמשיך במפעל חייהם...
ושוב פעם מצד שני - אז בתקופה ההיא היה לקיבוץ ערך עצום (בטוח שיותר מערכו כיום). הלכתם חברה קטנה מתוך חלוציות, הרגשתם הרגשת "הקרבה" למען "האידיאל", בנית ארץ ישראל, והיה לכם מזה סיפוק נפשי (ולחלק גם לא רק נפשי) שהספיק כדי להכריע. היום המציאות אחרת, אין כבר את אותם גורמים שהיו אז, והגורמים שישנם אינם מספיקים לפעמים כדי להכריע.
5 חודשים לפני השחרור - איכפת לי גורל המשק ועתידו, לפעמים גורלי ועתידי, ומשום מה זה לא הולך יחד. לפעמים נראה לי, שאם אחליט לחזור אז ויתרתי על עתידי מתוך דאגה לגורל ועתיד המשק. ולפעמים זה הפוך. אני גם יודע שאם אחזור למשק, לפחות בשנה הראשונה, לא יהיה לי מספיק כוח כדי לפעול. (ולא מ-6.00 עד 16.00!) זאת מן סכנת התנוונות שיכולה לצוף רק בקיבוץ.
אחרי שלוש שנים בצה"ל, אני עייף. ממש כך. קצת קשה להגדיר את הצבא, כי כמו הקיבוץ גם הצבא מתחלק לחילות ולגדודים. השוני וההבדל הם כמו בין בית-גוברין ויגור, לדוגמא. זה לא חייב לקרות לכל אחד. יש מקומות בצבא שההיפך הוא הנכון. יש אנשים שקל להם יותר או קשה, תלוי מיהו האדם ומה תפקידו. בצבא אני לא רוצה להישאר. לא נולדתי לזה. אני לא אוהב את זה. אם הגעתי למשהו זה רק בזכות הרצון וההכרה בצורך לעשות כך את הדברים.
אני שונא את המלחמה ואוהב להילחם. זה החינוך שקיבלתי ואליו חינכתי את החיילים שלי. אני משתחרר מצה"ל ברגשות מעורבים, ולמרות הלחצים שמפעילים עלי, אני רוצה להשתחרר. כך, אשר, בצורה שיטחית מאוד, הסברתי (נסיתי להסביר), את מה שאני מרגיש. נראה לי שפחות או יותר כך מרגישים גם יתר החיילים (אם לא כולם אז רובם).
אני לא רוצה תשובות לשאלות.
אני רוצה רק שתתיחס לבעיות ותציע, אם תוכל, מה לעשות: א. לי. ב. לבעיה הכללית של חזרתנו למשק.
שלום ולהת'
לוי.
מתוך חוברת לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.