סגן זהרה לביטוב ז"ל

אלבום תמונות

הצניעות יותר משהיא מידה ישראלית היא תורה ישראלית - אידאה, שאיפה, געגועים - געגועי הדורות המפוארים ביותר, שהוד קדושה חופף עליהם. צניעות זו זהרה השיגתה. היא השיגה אותה לא כמתנת אלהים בלבד, אלא כמתנה שניתנה לה לשמרה עליה בקנאה, בתבונה, בתפארת - במאבק עם הדור, עם בני גילה, בני סביבתה, בני חינוכה, בני עולמה.
יש להדגיש: מאבקה היה קשה, כי היא לא באה מעולם זר לבני סביבתה. לא היה כל צורך, לא פיסי ולא רוחני, להסתגר בעולם מיוחד במינו. לא היה לה צורך חברתי לבנות סביב עצמה חומות מגן. אדרבה: החברה קיבלה אותה בזרועות פתוחות, בידידות ובהערצה, הכרה בהצלחותיה. וידוע עד מה הידידות מפתה וההצלחה משחדת. זהרה לא נתפתתה, לא קבלה שוחד. הצניעות הזירה אותה משכרות ההצלחות. יחידה עמדה, בבדידות, בעולם נעורים מפתה; יחידה עמדה בכוחה המלא והנורמלי מול מושגי החיים של חבריה ולא קבלתם.
גדולה בזכיה, במתנת הצניעות שקבלה. אך גדולה מזו: היא ידעה לטפח אותה טפוח שאין משלו בחיי נערה - בת חברתה.
צניעות זו היתה בנפשה של זהרה לפני שהכירה את שמואל. היא הביאתה אליו בחייו. היא הביאתה אליו אל הנצח.
יסוד אחר בנפשה - יסוד הבניה. היא בנתה עצמה. יום יום בנתה עצמה - במסתרים. לא היו תהפוכות בחייה. היתה בהם, בתפארת הנעורים, בניה בבד, בניה עקבית. עבודת נמלים במתח נפשי אין להעריך שיעורה. כמה כוח נפש דורשות ההתמדה - בתמורות הגילים - והנאמנות לענין האחד, לה"אני". זהרה, שכוון דרכה היה תמיד פנימה אל עצמה - "כל כבודה בת מלך פנימה" - אף במר יאושה לא השתנה אצלה הכוון.
גם בשעה שנפשה נטרפה בסבלה בכתה על שנסתה לברוח מעצמה והצטערה על שנסעה לאמריקה. כי היתה בה, בנסיעה - בריחה. היא לא רצתה לשבו ארצה לפני המועד - שמא יש גם בשיבה המוקדמת בריחה מסבלה. היא אהבה את אביה, חששה לצער את אימה, הוקירה, הוקרה נוגעת עד הלב, את "אבי שמואל" - אף על פי כןלא שינתה את הכוון, אם כי יקריה לא הסכימו לו. היא הלכה בדרך אל עצמה. אמר לה ה"אני" שלה שעליה להתגייס לטיס - התגייסה.
אציין שניים מכלי בניה של זהרה - העט והפיסיקה.
אין העט - שיחס מסתורי לה אליו, מאז נטלה אותו בידה, בשחר ילדותה, לכתוב יומן, ועד לתקופת חייה האחרונה, אלא בונה נפשה. העט שלט בה: נפשה שלה מבקשת להתבטא לא על מנת לפרוק מעל עצמה גודש של התרחשויות, כי אם כדי להסתכל באספקלריה שלה וללמוד את עצמה.
זהרה דברה כל העט כעל מושל נחמד. דברה עליו בחיבה, במרחק כלשהו, כאותו צייר המצייר את תמונת עצמו ונסוג אחור להסתכל בה - באמות ידיו, ובעיקר - בנשמת דמותו.
הכתיבה ביומן, כתיבת מכתבים אל חבר, אל המשפחה, אל תמר, לא לשם ספרות היא באה (הגם שדעתה הפנימית היתה אולי שונה מזו), אף הביטוי אינו מטרה. היא ציוני דרך - סימני בדיקה של טיב הבנין. היתה זו הבהרה שהבהירה לעצמה את עצמה.
דרך כתיבתה ורוב כתיבתה מעידים כל הבניה העצמית. על כן לא נתפסה לכתיבת שירים או סיפורים, אלא פה ושם, לא ימנה כוחה ביצירה אמנותית, שכן כל יצירה - עם היותה ביטויו של האמן - מכוונת היא אל החוץ, אל הקורא.
והנה כלי הבניה האחר, שקבע את גורלה - הפיסיקה. חלשה היתה בפיסיקה, לא אהבה אותה - כך פסקה, טענה כל הימים - מראשיתם ועד אחריתם.
מגמתה היתה הומנית. חיבבה את הספרות - הרבתה לעסוק בה, ובמובחר ובתבונה ובבקורת אמיתית, בקרה בהצגות ובסרטים - שמעה מוסיקה; רשמה רשימות בהירות ועמוקות, הדריכה בספרות, עוררה לקריאה. אף על פי כן הלכה אל המגמה הריאלית. על שום מה? היא עצמה היתה תוהה על כך.
ההולך בעקבות זהרה, בעקבות התלבטויותיה, בעקבות אור אהבתה הגדול, העוקב אחרי נאמנותה הבלתי מעורערת בכל האקלימים לבחיר לבה אחרי מותו, האם יתפלא על שהלכה בעקשנות אל גורלה? היא לא יכלה לחיות בלא שמואל. לא שובו היה אשליה, כי אם המשך חייה בלעדיו. מלחמת השחרור, האבדה שאבדה בה את מיטב חבריה - רק זרזו את הליכתה.
היא תהתה, שאלה מפי ברוריה פתרון לחוק אחד בפיסיקה, שלא הבינה את בסיסו התיאורטי - חוק הפגישה לאחר הפירוד:"שתי פרודות אויר או נוזל הפוגעות בגוף ונפרדות על מנת לעבור אותו חייבות להפגש בקצהו השני באותו רגע ובאותו מקום בלי להתחשב עם ארך הדרך שעל כל פרודה לעבור".
היא עצמה ענתה על השאלה. חייה ענו עליה. לא ארכה הפרידה מיקר נפשה. היא נפגשה עימו בקצהו השני.
שרגא קדרי (שיחה בבית הורי זהרה ביום כ"ד תשרי תשי"ד, יום הולדתה של זהרה)

מתוך "זהרה לביטוב חייה וכתביה"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח