סגן זהרה לביטוב ז"ל

קורות חיים

בת יהודה וזיטה. נולדה באוקטובר 1927 בתל-אביב. במלאות לה שנה חזרו הוריה לקרית ענבים, שם גדלה זהרה עד שמלאו לה שש שנים, מקטנותה התבלטה באופיה החזק והעצמאי.

בהתחלת מאורעות 1936 עברה עם המשפחה לתל אביב, שם שהתה עד שגמרה את בית-הספר העממי. במלחמת-העולם השניה עברה עם משפחתה לרחובות. מאז למדה בכיתות ההמשך שבגבעת-ברנר. אחרי כן חזרה עם הוריה לתל-אביב וסיימה את השנתים האחרונות בבית-הספר "תיכון חדש" וקיבלה תעודת בגרות.

עסקה בספורט. ברמת יוחנן עברה קורס ספורט וכן עברה בהצלחה קורס מפקדי כיתות. אם כי היתה רשאית לקבל חופשה של ארבעה חדשים אחרי סיימה את בית הספר התיכון - נכנסה מיד לפלמ"ח, בקיבוץ עין חרוד. השתתפה בפיצוץ גשר א-זיו; בפעולה זו נפל בקרבתה יחיעם ז"ל, ובתוך ה-14 נפל גם ידיד נעוריה עמיחי קליבנר ז"ל. היא עצמה ניצלה בנס ונפגעה בעיניה. החלימה וחזרה לעין-חרוד.

בשנה השניה להיותה בפלמ"ח הועלתה לדרגת מ"כ והדריכה נוער פלמ"חי. התקשרה שם עם חברה שמואל קאופמן ואחר המלחמה אמרו להשתלם יחד בארצות הברית. בפסח תש"ח הוחלט על נישואיה, אך ב-2 במאי 1947 נהרג ארוסה שמואליק באימונים מהתפוצצות רימון יד. כעבור שלושה חדשים נעתרה לבקשת משפחתה ויצאה לארצות הברית להשתלם (שאפה להיות רופאה). "כדי למלא את התכנית שהתוו שניהם". התקבלה לאוניברסיטת קולומביה באמצע השנה - דבר בלתי שכיח - והצטיינה ביותר.

במכתביה היא מתארת את נוף-הסתיו שראתה בארצות-הברית בפעם הראשונה בחייה: "עלים מצהיבים אדמדמים-ירקרקים, זהוב וחום - מחול-עלים צבעוני, מבלי לדעת למה ומדוע". ואולם בכל השלווה וההדר מסביבה התלבטה נפשה והיא שואלת את עצמה: "מהן הדמעות? מהו אושר? המוכרח הוא להיות מורכב משניים יחד ? והריקנות הנוראה בלב, אחרי שש. הלך - מדוע אינני קיימת בלעדיו? אין אני יכולה לחיות מבלי למצוא טעם בחיים שאני חיה".

עם צו-הגיוס הראשון - לאחר כ"ט בנובמבר - החליטה לחזור לארץ. בינתים אורגנו בארצות הברית קורסים לטיס והיא נבחרה - בחורה יחידה - להשתתף בקורס זה שסיימה אותו בהצטיינות. שלטה בהגה של האוירון וטסה לבדה טיסות ארוכות.

לאחר שהוסמכה חזרה לארץ והתקבלה באהדה בחוגי הטיסה בארץ. הטילו עליה תפקידים חשובים. כעבר זמן קצר היתה לסגן מפקד-טייסת בשדה התעופה בתל-אביב. רק ששה שבועות היתה בארץ והשתתפה בפעולות כטייסת. לחופשה הראשונה הגיעה לביתה כשהיא נוהגת בעצמה באוירון. מוצקת-גו ועזת אופי, סוערת, אמיצת לב ואצילת נפש. סוללת לעצמה דרכים חדשות משלה. מילדותה שאפה להפיל את המחיצות החברתיות שבין נער לנערה, המשיכה בכך כל ימיה במאמץ רב ובגילויים שונים - ואף הוכיחה זאת.

כשנשאלה בראשית הקורס לטיס, למה החליטה לבחור במקצוע מסוכן כתעופה - השיבה: "הן ממילא ידעתי, כי אמות צעירה".

בחזרה מהחופשה בביתה התרסק האוירון, והיא יחד עם חברה לשירות עמנואל רוטשטיין נספתה סמוך לירושלים ביום כ"ז בתמוז תש"ח (3.8.1948). נקברה בשייך-באדר א'. ב-30.8.1950 הועברה להר-הרצל בירושלים.

אחרי שנפלה הועלתה לדרגת פקד-טיס לפי פקודת המטכ"ל.