אלבום תמונות
אין ספק, כי כשרונותיה היו יוצאים מגדר הרגיל. היתה לה זיקה גדולה למדע, לשירה ולטבע, אך קסמה היה בזה, שהיתה נטועה בלב העולם. שאהבתה היתה שונה מאהבה אחרת. שמסירותה לא ידעה מעצור. היה זה כושר לקרבן וצמאון לקרבן. באישיותה נתגלם כל סער הרוח, כל אי המנוחה של דורה, דור שספג את האור של הראשונים והוסיף עליו משלו. דור "ראשון לגאולה" וגם ראשון לחבלי הגאולה.
כשרונה הספרותי לא היה כשרון לסתם כתיבה, כי אם להביע אגב שיחה בכתב עם הנפשות הקרובות לה את חוויותיה העמוקות. במקום אחד היא כותבת:"לצערי, איני כותבת דברים יפים, אף לא רמים. כותבת אני דברים שכיחים". ולא ידעה כי "דברים שכיחים" אלה לא היו שכיחים, והיה בהם גם יופי, גם רוממות. וכמה כאן פזורים דברי חוכמה, תיאורי הוי, ציורי נוף (הסתו, השלג, שמראהו הרנין אותה ביותר, עד כי התפלאה שאינו משנה את רוח הבריות).
בעצמה בעלת נפש גדולה, טראגית, שמחה לראות (בהיותה באמריקה) את רבבות העמלים, שחייהם קשים, ובכל זאת הם "יודעים להתנער" (אלה ש"יש בהם אותה הקלות, שאנחנו חסרים אותה כל כך. לא קלות הדעתת, לא קלות המחשבה, אלא אותה הקלות שמאפשרת להם לאנשים לחיות"). ואמנם מגע עם הטבע, ע אנשים אהובים עורר גם אותה. וכמה אהבה, כמה "קלות" נושמים מכתביה לאנשים הקרובים לה! אכן לא היתה זאת קלות המאפשרת לחיות. ורק שבנפש העשירה שמור תמיד גם אור לא צפוי. והיא שהתהלכה בנפש שרופה, למן היום שאבד לה יחידה, היתה קשורה בנפש האנשים האהובים לה - ביחוד באלה שהיו קרובים לו. היא לא חפצה גם אז בחיים בטלים, נטולי תוכן. אבל היא הוכשרה עוד לתת את חייה, ולא לקבל דבר מהם.
היתה זאת נשמה גדולה, ומי שראה פעם את הנערה, לא שכח את הפנים המחוכמים, העינים העמוקות, המרוכזות, את העצב הרב, שלא חפצה להיפרד ממנו. היא חפצה עוד לתקן מה, ביקשה למלאות את חייה המרוטשים, אבל בעומק הויתה נמשכה אל זה, שבלעדיו לא היה טעם לחייה.
ספר יחודי במינו, ביגונו, בעושר הנפש הצרורה בדפיו.
יעקב פיכמן
"דבר השבוע", י"ג ניסן, תשי"ב
מתוך "זהרה לביטוב חייה וכתביה"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח