סגן זהרה לביטוב ז"ל

אלבום תמונות

תל אביב, 5.12.1944
בנוגע להערתך שכל היחסים הקיימים עתה בין בנים ובנות הם דבר טבעי: אין זו מניחה את דעתי ואינני מסכימה לכך. כי, סוף סוף, האדם נבדל מן החיה רק בשכלו, ובשכלו הגיע למנהגים תרבותיים, והוא משתדל לעדן ולצרף את מעשיו, מחשבותיו ושאיפותיו, ומנסה לתת להם תוכן חדש. וכך גם כאן. אינני יכולה לשאת את הגשמיות הרבה הזאת, שאינה רואה אלא גופות בלבד ולא אנשים חיים.
וכן בענין זה שהערת שהבנות חינכו את הבנים. כבר אמרתי לך זאת בעל פה. פשוט מגוחך הדבר לאמור זאת. בנות רבות - משראו את יחס הבנים אליהן, שאין הם רואים בהן אדם לשיחה ולהבנה ולחברות, אלא גוף שעלול לתת להם ערב נעים - סיגלו לעצמן דרך מחשבה שרק לשם כך הן קיימות, וכיון שדעה זו היתה רווחת - וגם רווחת כיום - בקרב שדרות רבות של העם, היינו שהאשה נבראה לתענוגו של הגבר, הרי הן מנסות למלא תפקידן באמונה. רק אשמת הבנים היא, ואין לך מה לענות על זה כי אתה יודע שכך הוא, אלא שלשם הגנה על "המין" אתה מטיל את האשמה על אחרים. וכבר ראינו מבראשית: אדם מטיל את כל האשם על חוה, והיא נוחלת את הרע והסבל שבחיים.

ניו-יורק, מוצ"ש, 31.1.48
שעה 1.30 אחרי-חצות
לאבי-שמואל היקר, שלום!
ושוב מכתב מתוהו-לא-דרך, מבלבול, מדכאון. ושוב כל הפזמון חוזר חלילה. מדוע אין בי די כוח להיות בן-אדם? לא אדע. הכל פוגע מי משום מה קשה יותר מאשר באנשים אחרים. אנשים נהרגים בארץ ישראל? נו, ומה בכך? ובכל זאת, בפגישת סטודנטים ארץ-ישראלים איש לא חש בזאת, ועם תום המסיבה נוהר לו הקהל למקומות השעשועים, בודאי איש-איש כואב בלבו, אך מאין לוקחים הם כולם את הקלות הזאת ואת הגמישות לעבור מצב למצב בקלות רבה? מאמינה אני שגם לי היתה פעם אותה קלות, ואילו עתה? עתה איני אלא גוש כה כבד שאין בכוח שום דבר להוציא אותי קצת מן הכובד והשממון המעיק עלי. הכל חדש, הכל יפה, הכל מעניין - והכל חסר טעם, הכל תפל, הכל בלתי-חשוב כל-כך.
כולי מוקפת צלמי-מוות. כולי מוקפת רעיונות: אם כה קל לעבור מן העולם הזה, אם הכל כה קל וחולף וחסר קביעות, הרי אין טעם בכל הפרובלימות הרבות שבהן אנו משתקעים עד צואר, אין טעם בכל המאמץ, בכל השאיפות. איני אגואיסטית כדי לחשוב שאם לא למעננו - לא כדאי לעבוד בשביל מי-שהוא; אבל, אחרי ככלות הכל, לשם מה נהרגים אנשים? הלשם כך שלאנשים אחרים יהיה טוב בעולם הזה? ומדוע חשוב שיהיה למישהו טוב בעולם הזה? ומדוע חשוב בכלל להתקיים בכל המהומה הזאת? אלף שאלות, ואין תשובה אחת. קצתי בעצמי, בתלונותי, בכובד שבי, שאינו ניתן אף להתנערות קלה, עד כי...
קשה לי להאמין באור כאשר כולי בחושך. ואולי אני החושך עצמו! כבה בי כל אור וכל רצון לאור... האומנם זה נכון?
העיקר. מכתב ראשון ממרומי חלוני הצופה פני נהר בניו-יורק הבירה. חלון ענקי פתוח לקראת הנהר. חלון בקומה ה-16 המשקיף על הכל מגבוה. ומסביב אורות, אורות לאלפים, ומסביב לאורות חושך עמוק וכבד. והאורות משתקפים בנהר ומכפילים את עצמם. ובחוץ כה קר ומקפיא. ופנים החדר אולי די חם, אך אצלי בפנים קר כל-כך, ומבט-עיני קפוא כל-כך עד שודאי הוא עלול להקפיא את כל הקרב אליו. כל-כך לא הייתי רוצה להיות כה מדוכאה, בלתי-מאמינה, פסימית ומרת נפש. כל-כך לא הייתי רוצה - ובכל זאת, נאה שכזאת אני עומדת להיות. כולי שקועה עמוק מדי בעולמות שאינם, שלעולם לא ישובו: איני יכולה להאמין בשום דבר, איני יכולה, ואף איני רוצה לקוות לדבר-מה. הכל מיאש, מדכא ומפיל ארצה.
ואולי בכל-זאת עלי לשוב לארץ? הרי מלחמה לנו עתה. אם איני מאמינה אולי לפחות אתן ידי לאלה המאמינים במפעל-התקומה?
בין הסטודנטים כאן בניו-יורק החלו מנשבות רוחות של שיבה לארץ. רבים חושבים שהמצפון קורא להם לחזור. אודה: מצפון כזה אין בי. אין לי מצפון הקורא לי לחזור, יש לי רק שיקול האומר לי:"תפקידך שם". איני יודעת עדיין. עוד לא הגעתי להחלטה. בינתים, לשליש זה, נרשמתי לקולומביה, ואני בכל-זאת מתכוונת לשבת וללמוד. מאין לוקחים כוחות לכך? שאלה יפה וטובה. נראה, נדוג אותם מאיזו פינה נידחת ומאיזה משקע באיזה מקום בפנים.
מי יתן לי את שמוליק עכשיו להשקיף איתי יחד ממרומי-החלון על גושי-הקרח הצפים על-פני הנהר? לו היה שמוליק פה לא היתה זהרה פסימית, לא היתה זהרה שחורה וכבדה כל-כך! היו דאגות, היו מאויים, אולי אפילו מצפון הקורא לחזור ארצה. אבל לא היו יאוש, דכאון ותפלות. לא הייתי מגיעה לעולם למה שהגעתי. מכירה אני בעובדה, ואין בכוחי לשנותה אף במעט.
ובכן פעם ראשונה היא לי שאני עצמאית. אחרי ככלות הכל, את הבית עזבתי כבר פעמים רבות, אבל עכשיו: זרה, מוזרה ורחוקה מכל שהיה צריך לי פעם. ייתכן שלא כזה היה צריך להיות המכתב הראשון מהיציאה לעולם, אבל יציאה זו לעולם לא פקחה את עיני לכיוון החיובי. להיות מקופלת בשריון הילדות או האושר שהקיף אותי במשך זמן כה רב היה הרבה יותר קל.
למה אמשיך? הרי לך יש סגולה נפלאה להבין גם בשתיקה, גם מבין השורות, למה אכביר מילים?
האורות הולכים וכבים. מאירים רק הפנסים לאורך הדרך על-יד הנהר, מאירים האורות מעל הגשר, עמודי-החשמל שבצדו השני של הנהר, אך בבתים - חושך. העולם נם.
האנסה לנום גם אני?

ניו יורק, 6.12.1947
ערב. צועדת אני יחידה ברחובות ניו יורק. גשם יורד. רטוב וקר. אך רחובות ניו יורק אינם חשים בזאת. ההמולה והרעש אינם חדלים. האורות הרבים ממשיכים להאיר: אלפי האורות הניתזים מכל עבר, המחליפים את צבעיהם הדולקים וכבים, המשתברים לאלפי גונים, ממשיכים במשחקם. חלונות הראוה, שחג המולד כבר חידש ושינה את פניהם, מתנוצצים כברק מזהיר שבעתים, מקושטי ירק ופרחים, והסב הזקן, בעל החליפה האדומה והכובע המשולש, בעל העינים הטובות והמאירות והחיוך החם והרך והזקן הלבן הגבות העבותות, כבר מהאנשים, אך הם שוכחים שכרוכות גם חובות מסוימות, שצבא חייב אותן לאנשיו; זה הם שוכחים. אבל המצב הוא כזה שבכלל ממעטים לחשוב עכשיו. חושבים רק בכיוון אחד, והוא - להרוג, לאבד ולהשמיד. אודה: זרה לי מחשבה זו ורוח זו, נגד האנגלים. אבל עכשיו פשוט אין לנו ברירה, כי כניעה זאת אומרת: ויתור מוחלט לערבים. אין כל אפשרות של משא ומתן על בסיס מציאותי. אם כך, מוכרחים להילחם. ובכן נחזור ארצה ונעשה את מה שיאמרו לנו לעשות.


מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח